שיר במתנה

כתבו אלי ותקבלו בשמחה, קישור לשעות רבות של תוכניות סיפורי שירים שהגשתי בגלי צהל, ברשת ב' וברדיו צפון.
דואר אלקטרוני
שם

מרגו, אני פרחח !!!

על מרגו בשירי ז'ורז' ברסנס (ובשנסון הצרפתי בכלל)

 

שני שירים כתב ז'ורז' ברסנס שלהם הרבה מן המשותף. שניהם עוסקים באוכל, אוכל טבעי, חלב אם, אבל, היישר מהמקור… את שניהם שר בעברית יוסי בנאי ושניהם מספרים על נערה בעלת אותו השם. מרגו.

הראשון שמו כשמה, מרגו. השיר מתאר סיטואציה שהיתה יכולה להישאר מחוץ לכל תשומת לב, אלא ש"איש צעיר עבר לו בדרך וחזה לו במחזה והזעיק את כל הקהל ובאמצע היום". השימוש החוזר בנגזרות אותו השורש: "חָזַה" ו"מחזֶה" אינו מקרי ובהחלט נקשר לחזֶה. נכון שיש בשירים הצרפתיים, וגם העבריים, תיאורים יותר נועזים של אברים מוצנעים, אלא שזה מה שעושה את הסיפור למיוחד כל כך. כשמתחילים לדבר עליו, הוא מקבל משמעות יותר ויותר נועזת. והאיש הצעיר שחזה במחזה ורץ לספר לחבר'ה, הוא זה שניפח את הסיפור. בעצם, זה לא היה הוא, אלא גם ז'ורז' ברסאנס, שהִקְצִין והִגְחִיך אותו.

 

אז מה בעצם היה הסיפור?
בחורה קטנה שמניקה בלי להסתתר. פשוט, נכון? הענין המענין הוא את מי היא מניקה. הנה כך כתב ברסנס (בתרגומה הקולח של נעמי שמר):

"כשמרגו יפת העיניים בשדה מצאה חתולה
היא בלי לחשוב פעמיים בדבר
נפנפה את כל שמלותיה
ואת זוג שדיה חשפה
ואימצה את המציאה אל לבבה…

איש צעיר עבר לו בדרך וחזה לו במחזה
והזעיק את כל הקהל ובאמצע היום".

 

ז'ורז' ברסאנס היה אלוף בלקחת תמונות קטנות ולהגזים אותן. כך יכול היה להראות לכולנו כמה המדינה מגוחכת, המשטרה, הכנסיה, וגם… אנחנו. ומה שיפה זה שהוא לא כתב שירי תוכחה, לא שירי מוסר, אלא, כאמור, הביא תמונות קטנות שאותן חרז בחרוזים שנראים תמימים עד שפתאום הם מביאים טוויסט.

 

הנה כאן, למשל, מתחיל מחזה סוריאליסטי לגמרי של מה שקורה בכפר בעקבות האירוע:

"המורה והמנהל גם הקצין וגם הקצב
את טובת הקהל הזניחו בשל כך
ומעל מרכבת הדואר נעלם לו גם הרכב

אך ממילא איש לא קרא את מכתביו".

אחרי שברסאנס מתלבש, על בית הספר, על הצבא, ועל הדואר, שכולם בעצם נציגי הרשויות, ובהן הוא אוהב להתנגח, הוא מגיע לאהובי ליבו, המשטרה, בית המשפט, בית הכלא, והכנסיה:

"זימרתם הפסיקו באמצע, שיסלח להם אלוהים
הילדים והנערים של המקהלה
שם היה פקח בית הכלא בחיי שזה לא נעים
ושוטרים הגיעו לשמה בבהלה".

רבים, רבים משיריו הסתירו בתוך החיוך והנחמדות, ביקורת בוטה כנגד הממשל, המדינה, רשויות החוק וכל מה שממוסד. כך עם הגורילה שאונס דוקא שופט, כך עם הטבור של אשת ראש ענף צנזורה, וכך עם הגנב, הפרחח וכל האחרים (ויסלחו לי פרנקופילים המעמיקים על כך שאינני מביא כאן את השמות והדוגמאות בשפת המקור).

 

הנה השיר מרגו, בביצוע המקורי של ז'ורז' ברסנס בליווי כתוביות תרגום נאמן למקור של ראובן וימר:

 

אז מי זו מרגו?
נעבור רגע לשיר השני שגם בו נזכרה מרגו. בעברית נקרא השיר "אני פרחח", וגם הוא מתאר ארוחה דשנה מחזה של נערה שגם שמה, מרגו, אלא שהפעם לא חתול הוא הסועד, אלא... ברסנס עצמו: "היא הביטה בי רועדת, ביישנית היתה / כשזללתי פרי גן עדן תחת חולצתה" (תרגום דן אלמגור).

אז פניתי אל דן אלמגור ושאלתיו לפשר השימוש המרובה בשם הזה: "מרגו, או 'מרגו השמנה', היה שמה של זונה פריזאית, שעליה כתב כבר המשורר הצרפתי הפרוע, פרחח אמיתי, שמצא את מותו בתלייה, פרנסואה ויּוֹן (את השיר שכתב, תרגם אלתרמן בראשית דרכו הספרותית, כסטודנט לחקלאות בצרפת). השם מרגו היה מוכר לכל חובב שירה צרפתית, ואין פלא שגם ברסאנס בחר בו לא פעם כסמל לאשה החושנית, הארוטית, הנועזת".

עד כאן תשובת אלמגור לשאלתי על מרגו, ומבלי ששאלתי השיב מיד גם על ענין החתול (שהופיע בשיר הראשון שצוטט כאן): "באותו זמן כתב אלתרמן בפאריס ושלח לשלונסקי גם שיר בשם 'סתיו עירוני', על בר 'וממול, סנונית קטנה עורגת / לחתול'. החתול היה אהוב מאד על בני פאריז,  ובעיר זו ישנו אפילו רחוב הנקרא 'רחוב החתול הצד דגים'".

מאחר והשיר השני נקרא "אני פרחח", איני יכול לעבור לסדר היום מבלי לצטט את שאמר עוד דן אלמגור על המשורר שאותו כינה בשם תואר זה: "פרנסואה ויון חי בימי הביניים, והיה ידוע כ'פרחח' הבולט בשירה הצרפתית. כשהיה בכלא וידע שעומדים לתלות אותו, כתב שיר בן 4 שורות שאין משורר או פזמונאי צרפתי שלא ידע אותו בע"פ:
יליד צרפת אני רב-סבל,
עירי, פריז, בה אין לי נחת.
עתה, תלוי על עץ וחבל,
גרוני ישא בעול התחת".
                   (תרגום ראובן צור)

 

ומשהו על תרגומים, צנזורה ובעיטה בממסד
אגב, התרגומים שאנחנו שרים מותאמים לעברית המדוברת, חלק מההתאמות נובעות גם מכך שיש דברים שדי קשה להשמיע ברדיו העברי. מאידך, באתר התמים בו נכתבות כרגע שורות אלה, יש מקום גם לדברים שובבים ולו בלבד בשם האמינות וגם כי חשוב לכותב להראות גם כמה מהשורות שנגנזו.

בשיר 'אני פרחח' למשל, דן אלמגור תרגם: "היא אמרה, אולי תפסיק אין לך בושה / וליטפה לי קצת תראש, כן, כמו כל אישה". אבל ראובן וימר שכתב ספר שלם של תרגומי ברסאנס נאמנים למקור, תרגם את אותו הפסוק קצת אחרת: "היא אמרה בקול חמור, מה לך קרה? אבל לבסוף נתנה לי כמו כל בחורה".

לא נאריך כאן בקורות חייו של ברסאנס, רבים וטובים עסקו בכך, אומר רק שגם לי היה מוכר כשובר מסגרות ובועט בממסד. בכל ממסד. כמעט. כי הנה, בתחקירי על אודות שני השירים הללו, מצאתי לפתע תעודת הוקרה ממוסד רשמי ומסודר (בכתבה של ארי קטורזה במדור התרבות של ynet ). לא יתכן! מכתב הוקרה ממוסד רשמי? לברסנס? הנה קראו בעצמכם: "ז'ורז' ברסנס היקר, אנחנו מודות לך על שיריך היפים שעוזרים לנו לחיות". ודאי תשאלו מי היה המוסד שקלקל את הליכתו של ברסנס נגד הממסד, ובכן, הנה מה שכתוב בסופה של תעודת ההוקרה הזו: "על החתום: ארגון הזונות של פריז".

 

הנה ציור נהדר עם המוני דמויות משירי ברסנס היוצאות מראשו, מצאתי בציור את מרגו והחתולה, והגדלתי אותה עבורכם.

 

ומה עלה בגורלה של מרגו?
לסיום יוזכר שיש עוד מכנה משותף לשני השירים, בשניהם, בסופם, מרגו מתחתנת. נישואין הם עוד מוסד שברסנס נהנה לעקוץ אותו. מה שמשבית כל שמחה היא החתונה (יש לו שיר נפלא שבו הוא אומר שלמרות האהבה "לא אבקש את ידך"). אחרי שנשות הפלך "שמו קץ לחתולה ולביזיון", "מחתה מרגו דמעותיה, והצניעה את מה שחשפה, ומיד נישאה היא לגבר מן הגברים". במקרה של מרגו השניה, לא סומכים עליה שתעשה את הצעד הנכון ומחתנים אותה, מה שמשאיר את הזמר עם הזכרונות בלבד. כך מתאר זאת ברסנס בתרגומו של דן אלמגור:
"כשאבדתי את מרגו
כל עולמי אבד
כי אותה מיד השיאו
לקצב אחד
יש לה כבר שלושה בנים
ותינוק שובב
הצורחים כל הימים
ומבקשים חלב

אלוהי האוהבים
יסלח לי וירחם
אך אני אותה ינקתי
זמן רב לפניהם".

 

ומה על גורלנו שלנו?
אמנם שתי המרגו התחתנו ולא נוכל לשוב ולראותן במלאכתן, אבל נותרו השירים. כמו שכותב ברסנס עצמו ותרגמה נעמי שמר: "אבל עד היום אודותיה / על אודות מרגו היפה / מהלכים בכפר שירי ערש וסיפורים". ואת אלה אנחנו כן יכולים לשמוע. ונעשה זאת בטיול מזמר, ממש אל המקור. פריז.

 

ב- 26.8.18 יוצא טיול מזמר שנדריך גבי זהר ואנכי, ובו נשיר את השירים האלה באתרים בהם הושמעו לראשונה, מונפרנס, מונמרטר, מלון סן סימון (שם התגוררה נעמי שמר), ואפילו בקברט השפן הזריז (Lapin Agile ) שם שר ז'ורז' ברסנס את שני שירי מרגו.

 

 

והנה עוד שני ביצועים לשיר. הראשון של יוסי בנאי. מערב לכבוד נעמי שמר ששודר בערוץ הראשון בשנת 1990, בקהל יושבת ונהנית המתרגמת, נעמי שמר

 

 

ולסיום, ביצוע באיטלקית, של Nanni Svampa הפעם בליווי ציורים חמודים להפליא המתארים את הסיפור. ולפני הצפיה, שתי התנצלויות. האחת שאיני יודע מי הצייר, השניה, מרגו לא היתה צנועה וחסודה וכך גם כמה מן התמונות בסרטון...

ובעצם עוד התנצלות, האיכות לא משהו. אבל זה מה יש וזה היה שווה.

 

 

ולסיום, "אני פרחח". תחילה בביצוע של ברסנס עם כתוביות תרגום נאמן למקור של ראובן וימר.

 

וכאן יוסי בנאי בשיר "אני פרחח" בתרגום דן אלמגור





האם תרצו לקבל עוד סיפורים כאלה?

אחת לחודש אני שולח לידידי מכתב ובו שני סיפורי שיר,

אם עדין אינכם ברשימה, השאירו שם וכתובת ותצורפו.

 

 

 
*שם:  
*דואל: 



רמה אחת למעלה | לדף הבית
טוחן מדיה - בניית אתרים