שיר במתנה

כתבו אלי ותקבלו בשמחה, קישור לשעות רבות של תוכניות סיפורי שירים שהגשתי בגלי צהל, ברשת ב' וברדיו צפון.
דואר אלקטרוני
שם

רקמה אנושית אחת

זהו תמליל הפינה ששידרתי בתוכנית ערב שבת של שמעון פרנס בגלי צה"ל.

באתר סיפורי השירים שלי תמצאו מידע נוסף על השיר כולל הקלטות ותמונות רקע.

 

יש שירים שהכותרת שלהם אומרת הכל, "אין לי ארץ אחרת", "הבלדה על יואל משה סלומון", מיד מבינים במה מדובר. ויש שירים שאתה לא מעלה על דעתך מה מסתתר מאחוריהם. אספר לך סיפור ואז נגלה יחד באיזה שיר מדובר.

 

ב-8 ביולי 1959, הגיע  עקיבא אלקדיף, המכונה דדון, פועל בשוק הסיטונאי בחיפה, אל בית הקפה "רוזוליו" שבשכונת העולים, וואדי סאליב. כמו בהרבה פעמים קודמות הוא השתכר, אלא שהפעם, כשהשתולל והזמינו את המשטרה, הוא חטף 5 כדורים. היה קצת בלגאן אבל מפקד המשטרה שהגיע למקום הרגיע את הרוחות.

 

תושבי השכונה היו ברובם עולים חדשים, יוצאי מדינות צפון אפריקה, ששוכנו בבתים שננטשו במלחמת השחרור. האזור כולו היה מוזנח והעולים ברובם מובטלים. סיר הלחץ שהיה כבר דחוס מאד, החל להתפרץ. בלילה, החלה להסתובב שמועה שדדון נפטר. שמועת שווא, אבל את שלה היא עשתה. החלו מהומות שזעזעו את כל הארץ. סדרה של הפגנות, מרי חברתי ראשון מסוגו. נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד. המשטרה, ההסתדרות ו... מפא"י. מפלגת השלטון.

 

את המהומות ראה ושמע ילד קטן, בן תשע וחצי, ששמו, מוטי המר. נכון, הוא זה שכתב את השיר שבחרתי להשמיע, רקמה אנושית אחת.

 

מוטי המר ראה ונשרט. הוא סיפר לי שבנמל חיפה היה רואה הרבה קטטות ואלימות אך הביטויים העדתיים להם היה עד במאורעות ואדי סאליב, החרידו אותו יותר מכל מראות הפשע שרא.  רציתי לתת ערך לחיי כל אדם, ללא כל קשר למוצאו, לדתו, לעדתו או לארצו. החומרים האלה של ילדותי ובחרותי הניבו את השיר רקמה אנושית אחת".

 

זה היה כאמור בשנת 1959, ב- 83 הקליט מוטי המר את שירו יחד עם יוני רכטר. ההקלטה חרשה את הגלים, אבל בעיקר בלילות. שדרים אהבו אותה, אבל השיר נותר שיר פולחן של חובבים מושבעים. עד ששמעה אותו חווה אלברשטיין. ויום אחד, כך סיפר לי מוטי, שנתיים אחרי שיצא השיר, התקשרה אליו אתי אנטה, שניהלה אז את חוה אלברשטיין ואמרה שחוה רוצה את השיר. גם זה לקח זמן וב-1988, חמש שנים אחרי שיצא לאור בביצועו, נכלל השיר בתקליטה של חווה אלברשטיין "הצורך במילה, הצורך בשתיקה" וזינק מעלה מעלה.

 

רק על מנת לסגור מעגל בענין האירועים. את המשטרה אל תאשים הפעם. הם לקחו אחריות על הפעלת כוח מוגזם. דדון קיבל פיצוי. קנו לו כסא גלגלים...

 

וההנהגה הלאומית? צמרת השלטון המפא"יניקית לא הבינה מאיפה זה בא לה, לא קראה את המפה, האשימה את המפגינים, השמיצה אותם ואת מוצאם. התחלת המהפך היתה אז בואדי סאליב. אבל שתי דרכים מנוגדות בכל זאת נפגשו בסוף. שר העבודה דאז, דוקא הבין לא רע מה עומד לקרות. בישיבת הממשלה אמר שיש מי שמלבה את המהומות. לשר העבודה ההוא קראו מרדכי נמיר, זה שאותו האשים ברווח פוליטי מהאירועים היה... מנחם בגין. כעבור כמה שנים יפגשו דרכיהם. מדרך נמיר, תצא דרך בגין...

 


 


רמה אחת למעלה | לדף הבית
טוחן מדיה - בניית אתרים