שיר במתנה
כתבו אלי ותקבלו בשמחה, קישור לשעות רבות של תוכניות סיפורי שירים שהגשתי בגלי צהל, ברשת ב' וברדיו צפון.
לשרוק את "התקוה"
במחשבה ראשונה, "התקוה" זה לא שיר ששורקים אותו, אתה לא הולך ברחוב ושורק לעצמך את ההמנון. אבל הפעם אספר כאן על שתי שריקות משמעותיות מאד של השיר המיוחד הזה. שתי שריקות שיש ביניהן קשר. והסיפור קשור לאבי שאני גאה להביא כך את זכרו.
בטרם קום המדינה פעלו כאן כמה תחנות שידור, היה קול ישראל שהחל דרכו כתחנת שידור של ההגנה, היה קול ציון הלוחמת של האצ"ל, והיו עוד. ב- 1945-6 התקיים לזמן קצר שיתוף פעולה של כל המחתרות העבריות תחת הכותרת תנועת המרי העברי. בתקופה זו שידר קול ישראל כתחנה המשותפת לתנועה הצעירה.
ככל תחנה, חיפשה גם זו מה שנקרא "סִיגְנַל", ובעברית של ימינו "אות התחנה". מטרת האות היתה לסייע לאזרחים לכוון מכשיריהם לתדר המתאים. במשך כעשרים דקות לפני תחילה השידור היה מושמע האות ואנשים היו סורקים במקלטיהם את ה"סקלה", מתייצבים במקום המתאים ומאזינים לשידור הנכסף. כאות נבחר קטע קצרצר מתוך "התקוה". נעימת השורה שבה מושרות המילים: "עוד לא אבדה תקוותנו".
באין מכשירי הקלטה זמינים ובאין מגוון כלי נגינה לביצוע, היו דרכים שונות להשמיע את הסיגנל. גיל אלדמע סיפר לי שהיה עומד עם האקורדיון שלו ליד המיקרופון ומנגן את האות הקצרצר עשרות פעמים במשך הדקות שלפני השידור. לבסוף, באחד מביקוריו בתל-אביב, סידרו לו הקלטה על תקליט גרמופון (בעזרת מחט מעץ...) ומאז היה התקליט מסתובב במקום הנגן האנושי.
פתרון אחר היה... שריקה.
אני מרבה להרצות אודות קורות המנוננו ומאד רציתי לשים יד על הקלטת השריקה הזו ולהשמיעה בהופעותי. רבות התחקיתי אחר אותה השריקה ולא מצאתיה. גם לא קיבלתי תשובה לשאלה המרתקת, האם עמד מישהו ליד מיקרופון עשרים דקות ושרק שוב ושוב את אותה השורה? או שמא הצליחו להקליטה והשמיעו מגרמופון את הקלטתה? אודה, שאפילו לשמעה לא הצלחתי. הגעתי עד לארכיונאית של אחד המוסדות החשובים שאמרה לי שהיתה בידה הקלטה ואבדה.
לימים הוקלט האות הזה על ידי תזמורת ואת ההקלטה ההיא השגתי ואני מאפשר לכם להאזין לה מכאן (אין צורך לשמוע עשרים דקות, מבטיח לכם שזה כל הזמן אותו דבר...).
לאות הזה יש סיפור מרתק משלו, רק אגרה את סקרנותכם ואומר שהוא התגלגל והגיע לייצג אפילו את תחנת הטלויזיה שלנו בשנותיה הראשונות. רוצים לשמוע? אני מספר על כך בערב "התקוה" שלי (ואם נדמה לכם שאני עושה כאן קידום מכירות קל, אז אתם צודקים. הנה קישור לאירוע).
ההשמעה הזו של "התקוה", נקשרת לסיפור אחר, סיפורו של אבא שלי. רק ממנה יכול היה לבוא לו הרעיון שאני עומד לספר לכם עליו.
וכפי שאומרה הסבתא של מאיר שלו: "הדבר היה ככה".
בשבועות שלפני ההצבעה באו"ם החלה התארגנות לקראתה משני צדי הגבול. על ההתארגנות שלנו אנו יודעים יותר, על ההתארגנות בצד הערבי למדתי באיחור רב. מסתבר שהלבנונים שהיו (כתמיד) הקטנים באויבינו, רצו להביא לליגה הערבית מתנה לקראת ההצבעה. והמתנה היתה לא פחות ולא יותר... אבא שלי. כפלמחאי יצא לסיור תצפית בגבול הצפון (אגב, במסגרת אותן ההכנות) ונתפס יחד עם עוד ארבעה מחבריו והובל אחר כבוד לבית הסוהר של ביירות כשחבל התליה מאיים על צוארו (הנהו בתמונה משם).
לא אאריך בסיפור, אני מניח שהעובדה שאני כאן ומספר לכם את הסיפור, מרגיעה ומלמדת שהחבל לא נמתח דיו ובסופו של דבר חזר אבי ארצה והביאני עד הלום. אגיע היישר לסיפור השריקה.
למחרת ההצבעה באו"ם (ויתכן שהיה זה דוקא למחרת יום העצמאות עצמו, אבי הודה שאינו זוכר) קרא לו אחד הסוהרים והראה לו עיתון ובו מעגלי ריקודים בתל-אביב וסיפר לו את החדשות. אבי לא ידע את נפשו, הרצון הראשון היה לדווח לחבריו. ביום ההוא היו החברים מנותקים והוחזקו בצינוקים. אבי, כך סיפר לנו, החל לשרוק אל מעבר לקיר את... "עוד לא אבדה תקוותנו". כן. אות השידור של התחנה המוכרת. השריקה הגיעה ליעדה ואיתה המסר. החבר שלידו בשמחה אצורה, שרק את השריקה מעבר לקיר הבא. כך הגיעה הידיעה אל ארבעה מהחברים. החמישי היה רחוק יותר, קרא אבי לשומר וביקש ממנו למסור תפוז לחברו שבחדר המרוחק. על התפוז חרט בחרצן זית את המילים: "יש מדינה".
אפילו עכשיו עולות בי הדמעות מסיפור הסיפור הזה. ואולי גם מגעגוע לאבי שנפרד מאתנו אך לפני כחודש.
אולם כהיסטוריון הזמר עלי לצרף אזהרה. לימים חקר דודי, הגיאוגרף וההיסטוריון דר' דב גביש את פרשת כליאתו של אבי וחבריו ואף פרסם על כך ספר מרתק. באחד הימים בא אלינו עם תובנה מרעישה: "זה לא יכול להיות! התאריכים לא מסתדרים! משהו בסיפור הוא פרי הדמיון!". אבל אנו נשאיר את הסיפור כפי שהוא עובר במשפחתנו, וגם אם היה זה במועד אחר, וגם אם עובד משברי עובדות נכונות, יפה הוא.
ויש לי עוד "פואנטה" לסיפור הזה. סיום שמאשר לי שאפילו במוזיאונים יש מוצגים שלא תמיד עומדים בקריטריונים המדעיים ושמותר לי להמשיך ולספר את שזכר אבי. הנה נחזור אל אותה ארכיונאית שסיפרה לי שהיתה בידה ההקלטה ההיא, מאות הרדיו הקדום שלנו. "אם זה כל כך חשוב לך להשמיעה אתה יכול לשרוק בעצמך", אמרה. השבתי בארשת מקצועית שזה לא רציני ושאני מחפש את ההקלטה המקורית, זו שהיתה בארכיון שלהם, ענתה האישה: "גם לנו לא היתה הקלטה אז עשיתי מה שהצעתי לך לעשות... שרקתי בעצמי".
כך נראו אבי וחבריו לכלא. איור מתוך הספר קו ההגנה שכתב עורך דינם, אהרן חוטר ישי.
בטרם קום המדינה פעלו כאן כמה תחנות שידור, היה קול ישראל שהחל דרכו כתחנת שידור של ההגנה, היה קול ציון הלוחמת של האצ"ל, והיו עוד. ב- 1945-6 התקיים לזמן קצר שיתוף פעולה של כל המחתרות העבריות תחת הכותרת תנועת המרי העברי. בתקופה זו שידר קול ישראל כתחנה המשותפת לתנועה הצעירה.
ככל תחנה, חיפשה גם זו מה שנקרא "סִיגְנַל", ובעברית של ימינו "אות התחנה". מטרת האות היתה לסייע לאזרחים לכוון מכשיריהם לתדר המתאים. במשך כעשרים דקות לפני תחילה השידור היה מושמע האות ואנשים היו סורקים במקלטיהם את ה"סקלה", מתייצבים במקום המתאים ומאזינים לשידור הנכסף. כאות נבחר קטע קצרצר מתוך "התקוה". נעימת השורה שבה מושרות המילים: "עוד לא אבדה תקוותנו".
באין מכשירי הקלטה זמינים ובאין מגוון כלי נגינה לביצוע, היו דרכים שונות להשמיע את הסיגנל. גיל אלדמע סיפר לי שהיה עומד עם האקורדיון שלו ליד המיקרופון ומנגן את האות הקצרצר עשרות פעמים במשך הדקות שלפני השידור. לבסוף, באחד מביקוריו בתל-אביב, סידרו לו הקלטה על תקליט גרמופון (בעזרת מחט מעץ...) ומאז היה התקליט מסתובב במקום הנגן האנושי.
פתרון אחר היה... שריקה.
אני מרבה להרצות אודות קורות המנוננו ומאד רציתי לשים יד על הקלטת השריקה הזו ולהשמיעה בהופעותי. רבות התחקיתי אחר אותה השריקה ולא מצאתיה. גם לא קיבלתי תשובה לשאלה המרתקת, האם עמד מישהו ליד מיקרופון עשרים דקות ושרק שוב ושוב את אותה השורה? או שמא הצליחו להקליטה והשמיעו מגרמופון את הקלטתה? אודה, שאפילו לשמעה לא הצלחתי. הגעתי עד לארכיונאית של אחד המוסדות החשובים שאמרה לי שהיתה בידה הקלטה ואבדה.
לימים הוקלט האות הזה על ידי תזמורת ואת ההקלטה ההיא השגתי ואני מאפשר לכם להאזין לה מכאן (אין צורך לשמוע עשרים דקות, מבטיח לכם שזה כל הזמן אותו דבר...).
לאות הזה יש סיפור מרתק משלו, רק אגרה את סקרנותכם ואומר שהוא התגלגל והגיע לייצג אפילו את תחנת הטלויזיה שלנו בשנותיה הראשונות. רוצים לשמוע? אני מספר על כך בערב "התקוה" שלי (ואם נדמה לכם שאני עושה כאן קידום מכירות קל, אז אתם צודקים. הנה קישור לאירוע).
ההשמעה הזו של "התקוה", נקשרת לסיפור אחר, סיפורו של אבא שלי. רק ממנה יכול היה לבוא לו הרעיון שאני עומד לספר לכם עליו.
וכפי שאומרה הסבתא של מאיר שלו: "הדבר היה ככה".
בשבועות שלפני ההצבעה באו"ם החלה התארגנות לקראתה משני צדי הגבול. על ההתארגנות שלנו אנו יודעים יותר, על ההתארגנות בצד הערבי למדתי באיחור רב. מסתבר שהלבנונים שהיו (כתמיד) הקטנים באויבינו, רצו להביא לליגה הערבית מתנה לקראת ההצבעה. והמתנה היתה לא פחות ולא יותר... אבא שלי. כפלמחאי יצא לסיור תצפית בגבול הצפון (אגב, במסגרת אותן ההכנות) ונתפס יחד עם עוד ארבעה מחבריו והובל אחר כבוד לבית הסוהר של ביירות כשחבל התליה מאיים על צוארו (הנהו בתמונה משם).
לא אאריך בסיפור, אני מניח שהעובדה שאני כאן ומספר לכם את הסיפור, מרגיעה ומלמדת שהחבל לא נמתח דיו ובסופו של דבר חזר אבי ארצה והביאני עד הלום. אגיע היישר לסיפור השריקה.
למחרת ההצבעה באו"ם (ויתכן שהיה זה דוקא למחרת יום העצמאות עצמו, אבי הודה שאינו זוכר) קרא לו אחד הסוהרים והראה לו עיתון ובו מעגלי ריקודים בתל-אביב וסיפר לו את החדשות. אבי לא ידע את נפשו, הרצון הראשון היה לדווח לחבריו. ביום ההוא היו החברים מנותקים והוחזקו בצינוקים. אבי, כך סיפר לנו, החל לשרוק אל מעבר לקיר את... "עוד לא אבדה תקוותנו". כן. אות השידור של התחנה המוכרת. השריקה הגיעה ליעדה ואיתה המסר. החבר שלידו בשמחה אצורה, שרק את השריקה מעבר לקיר הבא. כך הגיעה הידיעה אל ארבעה מהחברים. החמישי היה רחוק יותר, קרא אבי לשומר וביקש ממנו למסור תפוז לחברו שבחדר המרוחק. על התפוז חרט בחרצן זית את המילים: "יש מדינה".
אפילו עכשיו עולות בי הדמעות מסיפור הסיפור הזה. ואולי גם מגעגוע לאבי שנפרד מאתנו אך לפני כחודש.
אולם כהיסטוריון הזמר עלי לצרף אזהרה. לימים חקר דודי, הגיאוגרף וההיסטוריון דר' דב גביש את פרשת כליאתו של אבי וחבריו ואף פרסם על כך ספר מרתק. באחד הימים בא אלינו עם תובנה מרעישה: "זה לא יכול להיות! התאריכים לא מסתדרים! משהו בסיפור הוא פרי הדמיון!". אבל אנו נשאיר את הסיפור כפי שהוא עובר במשפחתנו, וגם אם היה זה במועד אחר, וגם אם עובד משברי עובדות נכונות, יפה הוא.
ויש לי עוד "פואנטה" לסיפור הזה. סיום שמאשר לי שאפילו במוזיאונים יש מוצגים שלא תמיד עומדים בקריטריונים המדעיים ושמותר לי להמשיך ולספר את שזכר אבי. הנה נחזור אל אותה ארכיונאית שסיפרה לי שהיתה בידה ההקלטה ההיא, מאות הרדיו הקדום שלנו. "אם זה כל כך חשוב לך להשמיעה אתה יכול לשרוק בעצמך", אמרה. השבתי בארשת מקצועית שזה לא רציני ושאני מחפש את ההקלטה המקורית, זו שהיתה בארכיון שלהם, ענתה האישה: "גם לנו לא היתה הקלטה אז עשיתי מה שהצעתי לך לעשות... שרקתי בעצמי".
כך נראו אבי וחבריו לכלא. איור מתוך הספר קו ההגנה שכתב עורך דינם, אהרן חוטר ישי.
