נמס בגשם

מפגש סוף השנה של חבורת הלמידה "מעגלים", איתה אני לומד, היה מרגש במיוחד. הקבוצה לומדת במסגרת עמותת "יובלים" שבמכללת תל-חי וכוללת מה שאני קורא, "חובשים וחופשים", חובשי כיפה וחילוניים, (ראו בשירו של המאירי מעל פסגת הר הצופים: "ספרדים אשכנזים... חרדים וחופשים"). הסוגיות העולות במפגשים קשורות תמיד להוויית חיינו. כל מפגש כולל שיעור ואחריו שיחה על משמעות הנושא עבורנו.
 
בפתיחת החלק השני של כל מפגש נהגתי לתת קטע משלי שהיה למסורת. בחלק זה אני מביא שיר עברי שנקשר בדרך כלשהי לנושא הנלמד. הקשר יכול להיות אסוציאטיבי לתוכן השיר או לנסיבות כתיבתו. על השיר ששרנו הפעם נסב סיפורנו, אבל חכו עוד רגע. 

עם הזמן והמפגשים קיבלה קבוצת הלמידה משמעות גדולה עבור כל המשתתפים, המפגש האחרון עוד העצים משמעות זו. כבר כותרת השיעור גרמה להרמת גבה: "יחס היהדות להומוסקסואליות". רגע, יש דבר כזה? יחס היהדות? והמרצה יהיה רב? וואו.

כן, המרצה היה הרב רונן לוביץ, (תמונה מאתר צהר) רב שידוע בעיסוקו בנושא שלעיל. רב שמנסה למצוא דרכים לחיות עם התופעה שאין להתעלם ממנה. בשש-עשרה השנים האחרונות הספיק הרב לוביץ לספוג התעלמויות, התקפות, סרובים לפרסום מאמריו. הרב פרש לפנינו היסטוריה ארוכה של התיחסות יהודית לשאלת ההומוסקסואליות, החל מהתורה עצמה ועד לפרשנים מכל התקופות. מסתבר, שהיתה גם היתה הומוסקסואליות בכל הזמנים ושהנושא העסיק מאד את בני כל הדורות. אולם, לטענת הרב לוביץ הביטוי "תועבה" הנזכר בתורה, מופיע פעמים רבות ולא רק בהקשר הזה, ועונש המוות הנסמך לעבירה, כמעט ולא בוצע מעולם. 

מכאן הפליג ופרש לפנינו משנה סדורה שעיקריה הם "סובלנות ולא מתירנות" וכן "קבל את האיש אך לא את המעשה". אקצר כאן את היריעה, הרוצים לקרוא עוד, מוזמנים להכנס לקישור. אומר רק שהשיעור היה מרגש ביותר, אולם השיא חיכה לנו בחלק השני, בשיחה, כשאחת המשתתפות, הלומדת איתנו שנה שלמה, ולרבים מוכרת אף יותר מכך, הרימה ידה, וביקשה לדבר. בלי הכנה שיתפה את הקבוצה וסיפרה שהיא אם לבן הומוסקסואל. בדמעות סיפרה את שעבר עליה מאז הגילוי, את דרכה לקבלה מלאה של בנה ואת ששמעה ממנו על העובר על חבריו. היא חיזקה את ידיו של הרב וביקשה שיפעל בכל כוחו למציאת דרכים הלכתיות שיאפשרו להומוסקסואליים לנהל חיים טבעיים ושלמים.

הפתעתנו היתה גדולה, עין לא נותרה יבשה, אחד החלקים המרגשים בסיפורה היה מצבם הקשה של בנים ובנות שמשפחתם אינה מקבלת אותם. היא סיפרה על ילדים שנזרקו מביתם, שנגררו לפשע רק בגלל שלא היתה להם פינה חמה ותומכת, על שינה בגן הציבורי ועל ניצולם בידי עברייני מין מבוגרים. 

והסיפור הזה חיבר אותי לשיר שהכנתי. נמס בגשם.  

את המילים כתב יעקב גלעד, יוצר שכבר לפני שנים הוציא לאור את עובדת היותו הומוסקסואל. הנה מה שכתב בפורום ספרות וכתיבה גאה באתר תפוז: "את נמס בגשם כתבתי מהמקום שהכרתי מהחיים שלי כנער מתבגר, וברור שזה מקום אמיתי לחלוטין ולא מדומין. הטריגר לכתיבת השיר היתה כתבת טלויזיה על בני נוער שגורשו או ברחו מביתם. הכתבה עסקה בעולמם של נערים ונערות שנהגו להתגודד בכיכר דיזנגוף ולישון על גגות בתים, במבנים נטושים ועל ספסלי גנים ציבוריים. לכולם היו הורים שהתקשו לקבל את הבן או הבת....  וכך מצאו את עצמם אותם בני נוער מגורשים מהבית או מעדיפים להיות חסרי בית ולחיות רחוק מהקן המשפחתי החונק". בהמשך מספר גלעד שהשיר מתאר חויות קשות שהיו לו עם הוריו ושלאחר פרסום השיר עלו בשיחה שהתנהלה ביניהם. שיחה שהובילה אותו לסלוח להם. את השיחה כולה עם יעקב גלעד תוכלו לקרוא בקישור זה.

קראו את המילים ואחר כך צפו בסרטון המרגש.

נמס בגשם
מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר