שיר במתנה

כתבו אלי ותקבלו בשמחה, קישור לשעות רבות של תוכניות סיפורי שירים שהגשתי בגלי צהל, ברשת ב' וברדיו צפון.
דואר אלקטרוני
שם

סליחות - ארוטיקה חד פעמית

 

המון שאלות צצות מן הכותרת שבשיר, מסיפור חייה של הכותבת, משורות השיר המושרות ומאלו שלא נכללו בפזמון (כמספר השורות המושרות כן אלו שנותרו מחוץ ללחן). מי סולח? ולמי? ועל מה? אני מנסה לצאת מן הרכילות הפשוטה, ונשאר במה שהמשוררת עצמה אמרה אודות שירה, ובמה שרלבנטי להבנת השיר ואמירתו. 

לאה גולדברג
היתה כבת 27 כשכתבה את השיר (פרסמה אותו כשנה אחר כך). לא עלמה צעירה, אך בהחלט לא אישה זקנה. כבר אז הבינה שדרכה אל האהבה ואל מעשה האהבה מתעכבת. היא חוותה אהבות חד צדדיות שלוו באכזבות קשות, והנה בא הרגע והמעשה עצמו אכן התרחש. השיר נכתב כנראה בעקבות המפגש הראשון עם האהבה. הראשון ולדעת רבים, היחיד.

 

לאה גולדברג נולדה בעיר (שנקראה אז) קניגסברג במדינה (שנקראה אז) פרוסיה (היום קלינינגרד, רוסיה) אך כל ילדותה עברה עליה בקובנה שבליטא. כשכתבה: "רק שבעה ימים אביב בשנה" התכוונה לליטא שבאירופה האפורה, ולא (כפי שטועים לחשוב) לארץ ישראל. מילדותה היתה חכמה, יצירתית, תאבת דעת, מרבה לקרוא, צמאת למידה וגם... לא יפה ולא מושכת. בעיקר כך ראתה את עצמה. נושא האהבה העסיק אותה מגיל צעיר.

 

גולדברג עלתה לארץ בשנת 1935 ומיד השתלבה בחיי היצירה התל-אביבית ובחברתות הנכונות. בעיקר חבורת יחדיו של אלתרמן ושלונסקי. זמן קצר לאחר עלייתה התפרסם ספר שיריה הראשון ושלוש שנים אחר כך ספרה השני, שיבולת ירוקת העין בו מופיע גם סליחות.

 

הנה הוא במלואו, כולל שלושה בתים שלא זכו להזדמר ופחות מוכרים לקהל השר: 

 

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

 

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

 

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

 

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

 

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

 

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

 

כאמור, מעשה האהבה תופס מקום מרכזי בשיר. גופני, אירוטי וחושפני מאד מצידה של הכותבת שהיתה במעמד מכובד מאד ומרוחק מ"העניינים האלה". היא מתארת את שלימד אותה המאהב על נפלאות הגוף. לא פחות. כיצד נתן שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף ואת ניחוח לילו של הגוף...

 

האם מצפה לאה גולדברג מאהובה שיבקש סליחתה על שנטש אותה? האם זו הודעה שסלחה לו? האם היא זו שמבקשת סליחתו על עצם אהבתה אליו?

 

אורי הייטנר, פובליציסט ובעל בלוג פעיל למדי, הקדיש לה מאמר בבלוג לשנת הארבעים למותה, שם הוא מעלה ראיה מעניינת על הקשר בין מושג הסליחות ביהדות ו"כל נדרי" המופיע בראשית הבית האחרון.

 

ובכל זאת, למי נכתב השיר?

רבות נכתב על הדמות שמאחורי המאהב שבשיר. לאה גולדברג כתבה על אהבותיה גם שירים וגם יומנים שהתפרסמו באחרונה ותוכנם גרם למבוכה בגילויים שבהם. אין ספק שהמשוררת ידעה שיומנים אלה יתגלו ושיעוררו ענין.

 

אהבתה הגדולה של גולדברג היה המשורר אברהם בן-יצחק, אך אהבה זו לא מומשה. הדעה המקובלת בין חוקרי המשוררת והתקופה היא שסליחות כוון לצייר אריה נבון שאייר רבים מספרי הילדים שלה והשתייך לחבורת "יחדיו" (משמאל ציור של לאה גולדברג מאת אריה נבון).

 

השיר בוצע לראשונה על ידי זמרת צעירה ובלתי ידועה בפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1977. למרות שזכה במקום השביעי בלבד, סלל השיר לזמרת את דרכה אל צמרת. שמה כמובן, יהודית רביץ. הלחן של עודד לרר.

 

הנה קישור להקלטה מאותו פסטיבל של 1977.

 

 


רמה אחת למעלה | לדף הבית