אלף נשיקות

שודר בפינה "שיר השירים אשר לעפר גביש" בתוכנית "העונג השישי" של שמעון פרנס בגל"צ 28.12.2012

 גם היום אספר על שיר חושני, על גבול האירוטיקה, שנכתב על פי דברים שכתב בן למשפחה מכובדת, ידועה ומוכרת, איש רב פעלים שלשמע שמו, אתה אומר מה לו ולשעשועי לשון.  גם היום נראה צנזורה והפעם, צנזורית. תמלילנית.

אנחנו בסוף המאה ה- 19 ותחילת העשרים. האיש שבמרכז פינתנו היום הוא אבשלום פיינברג והסיפור, אופרת סבון במיטבה. שני הוריו באו ממשפחות מכובדות. דיבר עברית, יידיש, ערבית, צרפתית, למד בפאריז, ואנגלית. כי אל האנגלים שם פניו. אבל מה, גם יפה תואר היה, רוכב סוסים מעולה. נשים אהבוהו והוא אהבן.

הוא נולד בגדרה, חי בחדרה, ויום אחד, הגיע על סוסו – כך מספר לנו חוקר התקופה ותולדות המשפחה, עופר רגב - למסיבה בזכרון יעקב. עכשיו, "חדרה וזכרון זה כמו שמן ומים" והסלקטור בכניסה מונע ממנו להיכנס, הדרמה מתגברת, מן הצד מגיחות שתי אחיות, שרה ורבקה אהרונסון, שהן מטלנובלה אחרת, הן מבחינות בו. ורגע לפני שהבחור מגורש, אומרת שרה "הוא איתנו". אנחת רווחה בקהל. ומכאן הוא היה איתן. כן פרנס, עם שתיהן.

עכשיו מתחילות גם הסתירות בין האגדות. כל מה שאגיד לך מעכשיו, יהיה בסיס לטוקבק ממאזין שיטען שזה היה בדיוק אחרת.

בנימין ראב בן עזר מספר לנו איך אבשלום מתחיל עם שרה, האחות הגדולה, אבל כשהיא רואה שרבקה הצעירה מעוניינת, היא מוותרת לאחותה. רבקה מתארסת לאבשלום, ויש שישבעו שאירוסין לא היו ולא נבראו, ושרה מתארסת לחיים אברהם מקונסטיטינופול. היא עוזבת איתו את הארץ ודי מהר חוזרת... לבד. וליבו של אבשלום נקרע בין השתיים.

בין לבין כותב אבשלום מכתב, בלדה, בלדת אלף הנשיקות, ועד היום לא ברור למי כתב. שרה, רבקה או יש הטוענים אף לא לאחת מהן.

אבל מה שמענין אותנו היום זה מה כתוב במכתב, ודוקא הקטעים שלא נכנסו לשיר ואפילו שונו. אז זה מתחיל ככה: אחרי "אלף נשיקות לך, אהובתי" מתחיל מסע מרתק על גוף האישה. תיאור מורפולוגי, גיאולוגי, מה שתרצה, של כל גבע וגיא, שלו מעניק גיבורנו נשיקה. השיער, המצח, הרקות, מתחמם, מתחמם, הצנזורה נכנסת לתמונה, הנה מה שכתב על השפתיים ולא נכנס לשיר: "ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח".

להמשיך?  המפרקת, הצוואר: "שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל..." ואז למרות השמלה: "ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו", אבל בשיר, במקום אשים ראשי על חזך, כתוב על כתפך, בחיי.

והוא ממשיך לרדת מגיע לחגורה, וברגע הקריטי הוא קופץ ל... ברכיים, אבל אל דאגה פרנס, אני יודע למה אתה מחכה, עוד רגע, יש משחק מקדים. הוא ממשיך וממשיך ומגיע לרגליים עד הנשיקה התשע מאות תשעים ותשע.

CUT

לא יתכן, הוא הרי התחייב לאלף. ואז הוא משתף את אהובתו, מי שלא תהיה, בהתלבטות היכן לשים את הנשיקה האחרונה: "ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור ... את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו... זאת נשיקת האלף".

ואת כל זה הפסדנו בשיר.

עכשיו בוא נשמע את השיר שגם בו לא חסרה התשוקה, כפי שעיבדה במלאכת מחשבת הפזמונאית מירית שם אור, והלחין מי שהיה אז בעלה, צביקה פיק.

אלף נשיקות, יהורם גאון.