סימון, מואיז, יוסי בנאי

יוסי בנאי הרבה לספר על ילדותו בירושלים. כך בסיפורים שכתב, כך במערכונים וכמובן בשירים. ברבות מיצירותיו מופיעות דמויות אמיתיות, שמות מקומות, עצים ומשחקים, וכך בשירים. אפילו אולם הקולנוע ושמות הסרטים.

כוחו של שיר
שורות אלה נכתבות בשבוע בו נפטר אחד מגיבורי שיריו המפורסמים ביותר, סימון, הלוא הוא שמעון יאיר. המון המון נכתב על השיר, ואני אביא כאן שני ענינים בלבד. האחד הוא דוקא הצד המוסיקלי, סיפור כתיבת הלחן, כפי שסיפר לי חנן יובל (בראיון במלאת לשיר 20 שנים, שנת 2000), והשני, הוא מילון קצר למושגי הילדות הרבים שבשיר.

באופן כללי אומר שהשיר הזה מראה לי עד כמה שיר תופס מקום בהוויה התרבותית שלנו. כמה הוא גדול ורב עצמה. שתי הדמויות הנזכרות לא היו זוכות לחשיפה כלשהי ללא הצלחתו הגדולה. שני הילדים הנזכרים, לא התפרסמו בבגרותם במעשים גדולים, לא היו מנהיגים, ממציאים, ספורטאים, או "סלבס" מסוג כלשהו. הדבר היחיד שהביא אותם אל תודעתנו הוא השיר. וכפי שהם מספרים בראיונות הרבים שנתנו לאורך השנים, הימצאותם בשיר היתה משמעותית מאד עבורם.

אז מי היו סימון ומואיז
סימון ומואיז הם שני אחים, שנה הבדל ביניהם (לא תאומים כמו שכתוב בחלק מהמקומות...) שהיו מילדי השכונה בה גדל יוסי בנאי. הם לא גרו ממש בשכנות, אך בני דודים שלהם גרו ליד הבנאים וכשבאו לבקרם, פגשו ביוסי והתחברו.
סימון הוא שמעון יאיר, עבד שנים רבות במרכז הדמוגרפי במשרד ראש הממשלה. אחיו הצעיר הוא משה יאיר, עורך דין, משרדו נמצא חמש דקות הליכה מקולנוע רקס. סימון היה היחיד שממש גר בירושלים עד יומו האחרון.

דוקא כשלחוצים באה ההשראה
השיר הזה מלמד אותי עוד משהו קטן. אני אישית, דחיין. מודה. משימות רבות נדחות אצלי לרגע האחרון. שנים אני מתוסכל מהענין, ההורים לחצו עלי תמיד, ובהמשך רבים שעבדו איתי וכמובן... אשתי. והנה באה שיחתי עם חנן יובל והראתה לי א. אני לא היחיד, ב. לפעמים ככה באה ההשראה. אז הנה מה שקרה.

את המילים הביא לחנן, דודו אלהרר. השנה, 1980, היה זה לקראת הפקת תקליט ליוסי בנאי. חנן: "זה לא היה מובן מאליו שאני מלחין. הייתי כבר כמה שנים באויר, אבל זה לא היה מובן". יוסי בנאי שהיה כבר כוכב גדול ומוכר, כתב מערכונים ללהקת הנח"ל שבה היה חנן יובל אחד הזמרים ועבד עם הלהקה על מערכוניו. חנן: "מרוב פחד חטפתי חיל ורעדה. יוסי בנאי מבקש ממני לחן". אחרי כמה ימים שהדף אצלו ולא הצליח לגעת בו, צלצל הטלפון. על הקו, יוסי בנאי. המשיך חנן: "הוא צלצל ואמר לי 'נו?', אמרתי, 'יקח לי עוד כמה ימים'". אחרי כמה ימים שוב "נו?", וחנן מודה באזני: "עוד לא ישבתי על זה". ככה זה חזר על עצמו עד שיום אחד יוסי בנאי התקשר ואמר לחנן: "מה שיש, יש! אני בא לשמוע!".
ואז, בלחץ הביקור הקרוב, כשלא היה זמן, ולא נחת לכתיבה, כשלא היתה ברירה, דוקא אז: "תוך שעה היה השיר מוכן".
ראיתם?

הצלחת ענק
במבט לאחור, 20 שנה אחרי הכתיבה אמר לי חנן יובל: "השיר הזה פתח לי דרך!".  הוא היה הצלחת ענק, לכל מי שנגע בו, שהיה קשור ליצירתו. התקליט שנקרא כשמו של השיר הצליח מאד, אחריו הצליח המופע, שגם הוא נקרא "אני וסימון ומואיז הקטן". יוסי בנאי נישא שוב על כנפי ההצלחה, ולחנן יובל, כפי שכבר נכתב, פתח השיר דרך להזמנות שירים נוספים ולאמנים רבים ששרו את שיריו ולהכרה בו כמלחין ולא רק כזמר. וגם, כפי שכבר סופר, סימון ומואיז הקטן, נעשו מוכרים לכל. 

מילון מונחים
אז הנה מילון קטן למושגי ילדותו של יוסי בנאי, כפי שהם נזכרים בשירו:

•  סְמֶל – משחק ילדים מוכר שבו ילד אחד מתכופף וכולם קופצים מעליו וצועקים "סמל". הוא מתרחק כל פעם עד שמישהו לא מצליח לקפוץ ונעשה בעצמו ה"חמור" שקופצים מעליו.

• סוס ארוך – משחק בקבוצות. קבוצה אחת נעמדת בשורה כשכל ילד מכופף ראשו אל בין רגלי העומד לפניו (כבר מצחיק לא?) והקבוצה השניה קופצת על ה"סוס" במטרה להפילו. עוד על סמל וסוס ארוך תוכלו לקרוא באתר השפה העברית.

• אקדח פקקים – לפני היות הקפצונים, היו לנו פקקים (בדרך כלל ההדגשה על ה-ק הראשונה: פקקים). זה היה ממש מסוכן, קצת חומר נפץ בגליל שעם, והאקדח היה מכה בו ומפוצץ אותו. הקפצונים בטוחים יותר אבל אין מקום להשוואה ברעש והשמחה שהם מעוררים. עוד על אקדח פקקים באתר נוסטלגיה.

• עץ התות – ב"אוהל משה", שכונת ילדותם של יוסי בנאי וסימון ומואיז הקטן, גדל גם איש הרדיו, שמעון פרנס. בהקלטת פינת "איך שיר נולד" (שודרה ב-14.1.2023) סיפר לי על עץ התות שבשיר: "עץ התות הזה, אני גדלתי לצילו, וגם אני שיחקתי תחתיו ועץ התות הזה, קיים עד עצם היום הזה".

• קולנוע רקס – בית קולנוע ירושלמי מפורסם שאליו היו באים ערבים, בריטים וגם יהודים. היזם היה ג'וזף אלבינה, איש עסקים ערבי-נוצרי שבמהלך ההקמה צירף אליו כשותף את קבלן הבניה היהודי, יונה פרידמן. הקולנוע היה במקום שהיום רחוב שלומציון המלכה והיו בו, לא להאמין, 1300 מקומות. הוא נפתח ב- 1938 וניתן לומר שסימל אפשרות לדו-קיום, למרות שהותקף פעמיים על ידי... אחינו בני ישראל. כן, לאחר פרסום הספר הלבן (1939) הותקף המקום על ידי אנשי אצ"ל בפעם הראשונה, ב- 1947 בעקבות הפרעות הערביות שלאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה, בוצעה פעולת תגמול, אף היא ע"י האצ"ל, אף היא באולם קולנוע רקס. 
  הנה תמונה של קולנוע רקס הבוער.
  
  
   

• ארול פלין – שחקן קולנוע הוליוודי שהיה נערץ בשנות ה- 30 וה- 40.

• גונגה דין – דמות של נער הודי מסרט משנת 1939 בכיכובו של קרי גרנט, שנכתב על פי הסיפור נער המים של רודיארד קיפלינג.

רוצה לומר משהו על המשפט "המלחמות היו אז לא אמיתיות". רבים חיפשו לאילו מלחמות כיוון יוסי בנאי, לדעתי, אין שום כוונה למלחמות מסוימות כלשהן. זה פסוק דומה להפליא לאשר כתב יהונתן גפן בשירו "אתם זוכרים את השירים": "איך פעם זה היה פשוט, לשיר, לחיות ולא למות". מסר פשוט על ארצנו שבה הילדות תמימה ואחריה הילד הולך לצבא, ולוקח חלק במלחמות אמיתיות.

בשבוע בו נפטר שמעון יאיר, הוא הוא סימון מהשיר, הבאתי את סיפור כתיבת הלחן, בפינתי אצל שמעון פרנס בגל"צ.