היו לילות

"אבא לא חייך"
אי שם בתחילת שנות ה-2000, אירחתי את הפזמונאית שמרית אור, לערב משירי אביה, יעקב אורלנד, ומשיריה שלה. כמה דקות לפני כניסת הקהל הגיעה האורחת, בגאווה הפניתי את תשומת לבה לשקופית הפתיחה שכבר הוקרנה על המסך. במרכז השקופית היתה תמונת אורלנד המחייך, אולי זו הנמצאת כאן משמאל, אולי אחרת. "מה זו התמונה הזאת?" רעמה עלי. התכווצתי. "לא יפה? ראי את החיוך שלו" התגוננתי. והיא זרקה: "אבא אף פעם לא חייך".

היתה זו אמירה דרמטית שהמחישה לי שוב את עומק תחושת 'האביר בן דמות היגון' של אורלנד, שנולדה כנראה, עת כילד בן 6 היה עד לפוגרום אכזרי בו נרצחו עשרה בני משפחתו. "עמוק, עמוק, העצב בעיניים" כתב בשירו "שלכת" וגם כשכתב "הבה ונתלקח מן השמחה שבנו", (בשיר שמח שגם קרא לו "שיר שמח"), שתל בשורה הראשונה את המילים: "עצב סובבנו". גם ב"היו לילות", נוכח העצב הזה.

את השיר "היו לילות" אני מביא כאן לרגל מאה שנות העליה השלישית, שאנו מציינים בסמוך לפרסום שורות אלה במכתבי העתי (דצמבר 2019). על פי הספירה המקובלת, החלה העליה השלישית בחנוכה תר"ף, דצמבר 1919. שני מחברי השיר, אורלנד וזעירא, עלו ארצה בתקופת עליה זו, אורלנד כילד בן 7, זעירא כחלוץ בן 19. אך יותר מהנתון הביוגרפי הזה, השיר 'היו לילות' מביא את רוח התקופה, את נופיה ודמויות אנשיה, אף שנכתב יותר מ-15 שנים אחרי שהסתיימה. 

אז איך שיר נולד
אורלנד: "תיאטרון סטירי קטן בשם 'כל הרוחות' ביקשו אותי ואת זעירא לחבר רומנסה לאחת התוכניות הראשונות בשכר". כך תיאר זאת המחבר בספר שירי הזמר שלו "היו לילות" (הוצאת תמוז 1985).  הוספת המילה "בשכר" אומרת שני דברים, האחד - היו הרבה פעמים שהצמד כתב ולא קיבל שכר. והשניה - הם כבר קיבלו מקדמה והרגישו חובה לביצוע המשימה. ניתן להבין זאת גם ממה שכתבה חוקרת הספרות, פרופ' תמר וולף-מונזון, על השלב הבא בקורותיו של השיר (בראיון ליעקב בר און במעריב ספרות 1.8.2016): "משנתקלו זה בזה ברחוב, הם הסכימו שלא נעים לקבל מקדמה בלי לספק את הסחורה ונדברו להיפגש בערב ב'קלוב המלצרים'". להשלמת המידע יאמר, השנה היתה 1939, היתה זו התוכנית השלישית של התיאטרון, שמה היה  'הגפיר האמיץ יחיא', הם היו במצב ביש. אורלנד כתב שהיה זה היום האחרון לפני הגשת השיר, השעה כבר היתה שתיים בלילה. שיר עדין לא היה. מי שהציל אותם היה מנהל המקום יחזקאל וינשטיין. לא מכירים אותו? טוב, הנה הכינוי שבו כולם היכורוהו, חצקל איש כסית. הוא הבין מיד במה מדובר, "הכניס אותנו לחדר מבודד במועדון, הציב לנו על השולחן חצי ברווז ובקבוק קוניאק ומלמל חצי ישן: 'נו, לעבודה'" כשהשחר הפציע היו המלצרים במועדון הראשונים לשיר את השיר.

אבל מסתבר שהיתה כאן עוד דרמה קטנה. יש מלחינים המלחינים בדיוק את המילים שקיבלו, אך לא זעירא. הוא הרי כתב בעצמו גם תמלילים ("הזקן מנהרים", "שיר ההודיה" ועוד), היתה לו אמירה בנושא, ובשיר הזה, היתה זו אמירה משמעותית. מספר חוקר הזמר אליהו הכהן  (חדשות בן עזר 15.4.2013): "הנוסח המקורי שחיבר אורלנד היה שונה במבנהו. הוא כלל בתי פתיחה וסיום ושני בתי פזמון ... זעירא קרא את השיר פעם ופעמיים ושלוש, החמיא לאורלנד על תוכנו, אך הוסיף כי יש לו בעיה עם מבנה השיר. הוא נראה לו מסורבל, ועלול להקשות מאד על התאמת הלחן. 'הרי מדובר בבלדה נוגעת ללב - אמר לאורלנד - ומדוע לא לפשט את מבנה השיר ולהסתפק בעלילה עצמה?'... על כן ביקש מאורלנד למחוק את הפרולוג, להשמיט את שני בתי הפזמון, ולוותר על האפילוג ...  שעה ארוכה בילו השניים בניסיונות שכנוע הדדיים. בשלב מסוים קצרה רוחו של זעירא שהחליט להתחיל בהלחנה על פי הגרסה המועדפת עליו" השיר, אם כן, יצא לאור ונכנס להיסטוריה, במבנה שיצר לו זעירא ולא אורלנד.

הנוסח המלא נשכח מלב, אפילו מלבו של הכותב, אך לא מלבו של אליהו הכהן, אספן נדיר, חתן פרס ישראל שמחזיק בידיו אוצרות. בידו מצוי כתב היד המקורי שנכתב באותו הלילה על מפית בית הקפה של חצקל. באחת מ-כ"ז פגישות שניהל עם אורלנד, הראה לו את הקטעים שהושמטו ואורלנד... לא הכירם.
קוראים המבקשים לקרוא את התיאור המלא של אליהו הכהן, כולל השיר המקורי על כל בתיו, ימצא אותו בקישור הזה.

"במשעולים בין דגניה לכנרת"
כשיצאו אורלנד וזעירא מההסגר בחדרון ב"קלוב המלצרים" של חצקל (רח' נס ציונה 4 לאוהבי הטריוויה), השמיעו את השיר ומיד נשאלו, מה עושים המשעולים בין דגניה לכנרת אצל צמד תל אביבים שכמוהם. על פי תמר וולף-מונזון, ענה אורלנד: "זה הודות לקוניאק ולברווז הצלוי של חצקל". אני מרשה לעצמי לומר שהיה כאן משהו הרבה יותר מהותי, וזאת לאור משפט אחר במאמר אחר, של אותה החוקרת. תמר וולף-מונזון הקדישה מקום נכבד במחקריה למעמדה של הביוגרפיה בשיריו של אורלנד. לדבריה היה: "משורר מודע מאוד לביוגרפיה האישית שלו, להשפעת בית הוריו ולחוויות מעצבות שהשפיעו על אישיותו היוצרת".(מאסף 'עיונים בתקומת ישראל', כרך 15, מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון, 2005, עמ' 374). כלומר, לדעתי, לדגניה וכנרת היה מקום משמעותי  בחיי המשורר וכפי שנראה, גם של המלחין. 

אורלנד, עלה מאוקראינה עם הוריו ב-1921, כילד בן 7, בעיצומה של העליה השלישית. לאחר לילה אחד בתל אביב, הצפינו על עגלת חייהם העמוסה, אל המשעולים שבין דגניה לכנרת, בדרכם אל המושבה מגדל. אחר כך נדדה המשפחה עם האב, אליעזר אורלנד, לאזור העבודה בסלילת כביש טבריה-טבחה. שנתיים חיו בשבילי העמק, ויש לשער שהתקופה השפיעה על חיי הילד, ושסיפוריה חזרו ונשמעו בבית. גם למרדכי זעירא פרק עמק בביוגרפיה. הוא עלה מאוקראינה ב-1924, ממש בסופה של העליה השלישית, והצטרף לקיבוץ אפיקים ששכן אז בבקעת יבנאל, המשקיפה על אותם המשעולים. העמק, ודגניה וכנרת היו מרכיב משמעותי בחיי כל מי שעבר שם בשנים ההן. סיפורי המקומות והתקופה שבו ועלו בתיאורם את תולדות חייהם, השיר הוא שיקוף ציורי מרגש של חיי החלוצים בעמק הירדן, בתקופת העליה, השניה, השלישית ואין פלא שדגניה וכנרת נזכרות בשירם. לפחות לי ברור שלא היה זה בלבול שנבע מחצי ברווז ובקבוק קוניאק.

אורלנד וזעירא "נפגשו לראשונה בירושלים בהופעה של הזמרת חנה קיפניס" כותבת תמר וולף-מונזון "הקהל הגיב בתשואות על ביצועה לשיר 'למולדתי' ('פקד אדוני'). 'זה שיר יפה', אמר אורלנד לבחור שזוף שישב לידו. הלה שאל אותו אם ידוע לו מי מלחין השיר. כשאורלנד משך בכתפיו, אמר איש שיחו 'זה אני!' והציג את עצמו כמיטיה גְרֶבֶן". מיטיה הוא מרדכי, גְרֶבֶן היה לזעירא.

הצמד זינק מייד אל צמרת "מצעד הפזמונים" של הימים ההם, 38 שירים פרסמו השניים ביחד, זאת לפי ספירת צוות אתר "זמרשת", והם עצמם מציינים שיתכן ויש שירים נוספים שטרם התגלו.

ומי שרו
שירם של הצמד היכה גלים, והיה ל"שיר הדגל" ביצירתם. זמרות רבות (תמיד זמרות!) בחרו לבצעו, למן הימים הראשונים לצאת השיר לאור ועד ממש ימינו אלה. ראשונה שרה אותו הזמרת שלי שרונה (בכתבה שנזכרה לעיל מוסיף אליהו הכהן מידע מרתק אודות דמותה העלומה). אחריה באה חנה קיפניס, שבהופעתה נפגשו. עוד הקליטו את השיר לאה דגנית, שושנה דמארי, וזה ממשיך עד ימינו עם דניאלה פיק, שירי גולן, רוני גינוסר ועוד רבות.  אולם נדמה שהביצוע המשמעותי ביותר, שהחזיר את השיר למודעות הציבורית הוא הביצוע של אסתר רייכשטט, לימים, עפרים. קשה להאמין אבל השיר, כאמור, כמעט נשכח. על פי אתר זמרשת, היה זה חנוך חסון מנכ"ל רשות השידור, שפעל בשנת 1960 להחזירו למודעות. כן, כבר ב-1960 היה צריך להחזירו.  היה זה בתקליט אגדי ששמו, אף הוא, כשם השיר, 'היו לילות', בעיבוד הנפלא של שמעון כהן. כשהחלה התזמורת לנגן, החלה הזמרת הצעירה... לבכות. אולי העצב שבסיפור הבלדה גרם לכך, אולי הלחן המרגש, ואולי תרמה להתרגשות העובדה, שעל פי "זמרשת", היתה זו הפעם הראשונה שאסתר רייכשטט שרה בלי שותפה לצמד העפרים. הנה הביצוע המצמרר.

סיפור צדדי
15 שנים לאחר ה"נעילה" בחדרון קלוב המלצרים, ננעלו שוב השניים בבית קפה לכתיבת שיר אחר. הפעם היה זה במועדון "מילוא" בו התכנסה צמרת מפא"י למסיבת פורים תשי"ד 1954. ה"נועל" היה, לא פחות ולא יותר, אלא ראש הממשלה משה שרת. היתה זו מסיבה עצובה שכן שלושה ימים קודם קרה אסון מעלה עקרבים. מצב הרוח היה שפוף, ושרת ציווה על אורלנד וזעירא לכתוב שיר שמח. וכך עשו, כתבו שיר וקראו לו "שיר שמח". תוכלו לקרוא את סיפור השיר בקישור הזה.

מה זה "גבוה כזמר"?
פעמים רבות אני נשאל בטיולי הזמר בעמק הירדן, האם הביטוי מתייחס לג'ירף. הלשונאי, איש הרדיו, ד"ר אבשלום קור שאל את אורלנד למה התכוון והנה דבריו (כפי שהביאה אותם המוסיקולוגית ד"ר טלילה אלירם): "בימי תחיית העברית ניסו להדביק לג'ירפה את שמו של בעל החיים (שאיננו מזוהה) מן התורה: זמר. תמונתו של הג'ירפה הופיעה עם הכיתוב "זמר" בספרים ובעיתונים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20... טלפנתי אל יעקב אורלנד, לביתו בחיפה (1986, תשמ"ו) ושאלתי, אורלנד ענה מיד: 'זה לא ג'ירפה!'. אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה" אורלנד כבר היה מודע לפירוש הזה ושלל אותו מכל וכל. ובכן, "זמר" בשיר הוא בדיוק במשמעות "שיר". סיכם אורלנד לאבשלום קור: "ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!"

אני מסכים איתו מאד.

נשארו חידות
איך נעלם האהוב? האם נפל על משמרתו ולא שב? האם הלך אל אחרת ולכן לא שב? אורלנד לא סייע לנו להבין את הסיפור שמאחורי השיר. אליהו הכהן: " שתיקתו של אורלנד הותירה את השיר בלתי מפוענח, אפוף מסתורין ופתוח לפרשנויות, מאלה ה'חידות ללא פתרון' כמאמר האפילוג שלא הולחן. ושמא ניתן להיתלות בסיום המבכה את ה'אהובים שלא ישובו'".

הנה הן מילות הסיום של השיר שלא הולחנו ולכן לא זכורות. ויהא איזכורן כאן, ניסיון לסייע שלפחות הן לא ילכו לבלי שוב.

יֵשׁ בָּעוֹלָם חִידוֹת לְלֹא פִּתְרוֹן
וְשִׁיר וּפֶרַח יֵשׁ שֶׁלֹא יָנוּבוּ.
אַךְ רַק עִם שִׁיר, עִם פֶּרַח אַחֲרוֹן
בּוֹכִים עַל אָהוּבִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ.

ועוד ביצועים
לאורך שנים ביצעו את השיר רק זמרות, והנה, ממש במקרה, יש לנו גם ביצוע של להקה שכל זמריה גברים. להקת "כוורת". שאלתי את דני סנדרסון איך הגיעו בכלל להתעסק עם שיר כזה, שלא הם כתבו ולא קשור לתקופתם. והוא ענה: "העיסוק בדברים כאלה הגיע מלהקת הנחל. שם, אחרי ההופעות, היה הטולולו. שבו היינו משתוללים ועושים שירים של אחרים. העיסוק הזה בשירים של אחרים הגיע משם לכוורת, היינו מג'מג'מים. משם נשארו שלושה שירים, הורה היאחזות (מוהר ווילנסקי), רומיה ויואל (דן אלמגור וחיים אלכסנדר) והיו לילות. השיר התחיל אצלנו בג'מג'ום, ואז עבדנו עליו קצת, ואפילו הופענו עם זה כמה פעמים. ב"בודדת". ובאותו היום, לפני הופעה, בבדיקת המיקרופונים, עשינו איתו את הבלאנס."
שאלתי של מי העיבוד, סנדרסון: "זה מה שנקרא "עיבוד כוורת", הקרדיט הוא ללהקה, כל הלהקה. אולי במיוחד אפרים וגידי, אבל זה היה ממש של כולם".

הנה השיר מהבלאנס של כוורת, בהתחלה אפילו שומעים כמה מילים מהדיבור המקדים: "מה עוד פעם? הכל?..." גם זנב השיר לא נחתך. (אל תיבהלו כשתראו שאורך השיר יותר מ-6 דקות). בשנת 1989 העלתה הד ארצי את התקליט הראשון של הלהקה, סיפורי פוגי, על תקליטור, והוסיפה כבונוס חמישה שירים: "את הבונוסים אני ערכתי וכך נשאר גם השיר הזה".

איזה מזל. כל כך, כל כך יפה. גישה רצינית, הפעם לא הומוריסטית כמו מרבית שירי הלהקה, מכובדת מאד. הרמוניה עשירה, נקיה, מקצב חדש אך עדיין מחמיא לשיר ולא מתנגש עם האוירה המקורית. תודה לכוורת ולדני סנדרסון שהציל את ההקלטה.

בחרתי בגבר נסף השר את השיר וגם הוא מקסים. רגיש, רומנטי, עם עצב אין קץ. עידן רייכל.

התארח ברדיו ירושלים וניגן live. פשוט נפלא