מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

הפרוצה החלוצה

די ברור שיהיו קוראים שהכותרת דלעיל תראה להם תמוהה עד מפתיעה, אולי אף חצופה (או פרופה או שלופה או טרופה... כפי שהתבטא פעם מאיר אריאל). אך מטיילינו החרוצים וחובבי הזמר, אל להם להתעלם מתופעה הנרמזת משמו של השיר, ואל לאוסף מקיף של שירי שביל ישראל שהופיע בצמד הספרים "בשביל השירים" להימנע מלהביאה לפניהם, שלא לדבר על אוזניהם.

אז יש שיר כזה והוא נזכר בספרנו "בשביל השירים" (שכתבנו דובי טל ואנכי בהוצאת אלבטרוס), והוא מתאים לאזורים רבים בדרומה של ארצנו, בהם נענו צעירים רבים להד קריאתו הרוממה של ראש ממשלתנו, דוד בן גוריון, וירדו לנגב לעבוד במפעלים החדשים שאך זה צצו שם.

אם מלאכתם בעיר אחרת

בימים שבהם הכבישים היו צרים, טלואים ומחוררים, נסיעה למפעלי הדרום, בבאר שבע, בים המלח, במכרות תמנע, או אילת, הייתה עסק מתיש. הישובים במקומות האלה היו קטנים ומבודדים, ועובדי המפעלים שהתגוררו בהם לא יכלו להביא אליהם את משפחותיהם וכמובן לא יכלו לחזור כל ערב לביתם (ו"ביתו זו אשתו" פרשו את דברי רב יהודה במסכת יומא, כך שמובן למדי מה היה חסר להם בריחוק מהבית...). בקיצור, עובדים היו יורדים לדרום לשבוע, לפעמים לחודש, ואף יותר, וכך נפגעה יכולתם להדר במה שמכונה לא אחת כ"המצווה הראשונה" (מופיעה בבראשית פרק ט' ויש הרואים אותה מפציעה כבר בבראשית פרק א'). גם הרמב"ם נדרש לצרה הזאת והגדיר הלכה ברורה: "הפועלין... אם מלאכתן בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבת" (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פסוק ב'). כלומר, זו פשוט חובה. פעם בשבוע שמעתם?

ואם זה לא מסתדר??? שהרי כבר נאמר שאי אפשר לחזור הביתה או להביא את הבית אליך? או, לזה דאג רבי אילעי המצוטט כאומר: "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מסכת חגיגה עמ' ט"ז וכן מסכת מועד קטן י"ז ע"א). ולמרות שהנושא לא דובר, הרי שתופעות שכאלה היו גם היו אפילו במקומות בהם בנו את המולדת ביזע וביגיע כפיים מבורך וקדוש ככל שיהיה.

וכמו כל דבר בארץ שלנו, אם זה קרה, אז גם שרו על כך! עובדה!

אדוני השופט ועוד שירי כלא

בצל ירוק - תקליט

בשנת 1959 העלתה להקת "בצל ירוק" תוכנית שנקראה "וְ...שלוש נקודות...", שעסקה באסירים בכלא. משם מגיע למשל, השיר "כשאנחנו נצא ביחד" הידוע יותר בשם "השמלה הצהובה", (ושארבע שנים אחר כך, בתכניתם השנייה של התרנגולים, הייתה ל"שמלה הסגולה"). המילים "כשאנחנו נצא ביחד" כוונו ממש ליציאה מהכלא, לא "נצא ביחד" במשמעות הזוגית, החדשה יותר. מאותה ההצגה בא גם "אדוני השופט", "וגם – אומרת זהרירה חריפאי – הייתה שם זונה בהצגה, שדאגה לספק את השירות ההוא לפועלים...". חריפאי שיחקה את אותה הזונה, או בשפת השיר, היא הייתה "הפרוצה החלוצה". וזהו סיפור תולדתו של השיר.

אבל השפה הנקייה לא עזרה. השיר נפסל להשמעה בבסיסי צה"ל, והוצאת הקיבוץ המאוחד סירבה להדפיס את השיר בספר "מילים למנגינות" שעמד חיים חפר להוציא לאור. חפר לא ויתר וסירב להוציא את הספר בלי השיר. הוא פנה לידידו עמיקם גורביץ' וכמו שהוא מספר (בספר חיים חפר מספר ומזמר עמ' 178), הפך אותו למו"ל. כלומר, לכבודו של חפר הוקמה הוצאה לאור בשם "עמיקם", שם יצא הספר ואחר כך המשיכה ההוצאה לפעול ובהצלחה ניכרת. את הסיפור הזה שמעתי ישירות מהזמרת, זהרירה חריפאי. כשסיפרה על ביטול ההופעות בגלל השיר הזה, חייכתי והיא קפצה מיד: "אל תצחק, זה פגע לנו בפרנסה".

 

תוספת ערבה

חיים חפר לא יכול היחה להתאפק והוסיף כמה קריצות לאורך השיר. הנה אחת:

"לַפּוֹעֲלִים בְּיַם הַמֶּלַח וְאוֹרוֹן
תָּמִיד הָיִיתִי כְּמוֹ אִמָּא טוֹבָה
אַף כִּי הָיִיתִי הַיְּחִידָה שָׁם בַּדָּרוֹם
שׁלֹא קִבְּלָה תּוֹסֶפֶת עֲרָבָה"

ומהי "תוספת עֲרָבָה", שהפרוצה החלוצה מקוננת על שלא קיבלה? מסבירה יעל גרוס, כתבת כלכלית בכירה ב"מעריב": "תוספת עֲרָבָה נועדה לעזור למי שעובד מדרום לבאר שבע להסתגל לקשיי האזור ולמרחק מהמרכז" (אתר nrg, 27.1.2006). אזכור התוספת הוא עקיצה של חפר לתרבות ה"ישראבלוף", שהופיעה מאוחר הרבה יותר אצל הגששים, שגם המציאו את הביטוי הזה. עקיצה לדרכים שלנו לעקוף את הנהלים והמגבלות על ידי כל מיני תוספות יצירתיות. חפר מביא זאת כאן להקצנה בצורת תיאור תביעה לתוספת שכר לפרוצה החלוצה.

השיר נהדר, שנון, שמח, למרות המועקה של הפרוצה, סשה ארגוב בחר לתת למילים האלה את מקצב הטנגו, גם זהרירה חריפאי שרה באוירה תיאטרלית מבריקה, בקיצור, אין כל סיבה ששיר כזה לא יזכה להגעה רבה יותר למודעות שלנו, חוץ מאשר הסיבה שאולי אנחנו באמת עדיין שמרנים, ובוודאי כך היינו בשנות החמישים.

חיים חפר

הַפְּרוּצָה הַחֲלוּצָה

מילים: חיים חפר

לחן: סשה ארגוב
 

לִי לֹא הָיָה אַף פַּעַם בַּיִת לָשֶׁבֶת
לִי לֹא הָיָה אֲפִילוּ רְחוֹב
אֲנִי הָיִיתִי מִסְתּוֹבֶבֶת
וּמְשַׁדֶּלֶת בְּתוֹך הַנּוֹף

לַפּוֹעֲלִים בְּיַם הַמֶּלַח וְאוֹרוֹן
תָּמִיד הָיִיתִי כְּמוֹ אִמָּא טוֹבָה
אַף כִּי הָיִיתִי הַיְּחִידָה שָׁם בַּדָּרוֹם
שׁלֹא קִבְּלָה תּוֹסֶפֶת עֲרָבָה

כָּל זֶה מַדּוּעַ
כִּי שָׁם הָיִיתִי נְחוּצָה
כֵּן זֶה יָדוּעַ
זֶה גּוֹרָלָהּ שֶׁל הַפְּרוּצָה הַחֲלוּצָה

וְיוֹם אֶחָד פִּתְאוֹם הוֹפִיעָה נַיֶּדֶת
וְהַשּׁוֹטֵר אָמַר, עֲלִי
הֱיוּ שָׁלוֹם אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְאֶרֶץ נֶגֶב
בֵּיתִי שֶׁלִי

עַכְשָׁיו עָצוּב לַפּוֹעֲלִים בַּמַּכְתֵּשִׁים
אַךְ בְּבֵית סֹהַר עָצוּב קְצָת יוֹתֵר
חַכּוּ, חַכּוּ, כְּשֶׁאֵצֵא אֶל הַחָפְשִׁי
עַל נוֹף הַנֶּגֶב שׁוּב לֹא אֲוַתֵּר

כָּל זֶה מַדּוּעַ
כִּי שָׁם הָיִיתִי נְחוּצָה
כֵּן, זֶה יָדוּעַ
זֶה גּוֹרָלָהּ שֶׁל הַפְּרוּצָה הַחֲלוּצָה
 

התיאטרון מתאהב בשיר

השיר התיאטרלי נעשה עם השנים לאהובן של שחקניות-זמרות. בבתי הספר למשחק חזר וזכה לביצועים, וכמובן תמיד מפי זמרות.

והראשונה, כאמור, המבצעת המקורית, השחקנית הזמרת זהרירה חריפאי (בביצוע מאוחר). 

ביצוע של מיקי קם, גם היא שחקנית קומיקאית וזמרת. (לצערי לא מצאתי צילום הופעה, הקליפ כולל רק את קולה):

ולסיום לשני ביצועים נפלאים, אך פחות מוכרים. הראשונה, נדיה קוצ'ר, עם להקתהקרימינל פרוג'קט. נדיה קוצ'ר היא שחקנית זמרת שעלתה בגיל 15 ממוסקבה. רבים מבני המשפחה הינם מוסיקאים, שחקנים או במאים, בלהקה שהקימה, (ובעצם ברוב ההרכבים בהם שרה) משתתף גם אחיה, הגיטריסט אנטון קוצ'ר. הנה היא, בביצוע אנרגטי, מפתה, וגם מוסיקלי מאד ואפילו עם קליפ יפה.

וכעת, ביצוע מפתיע, אפשר לומר, כובש (לפחות אותי הוא כבש, הביצוע. בעצם יותר נכון לומר "היא כבשה", המבצעת). שחקנית צעירה (צעירה למדי! היתה בת 16 כשצולמה) אמה פון שוורצה. 

גם היא באה ממשפחה בימתית, אימה היא השחקנית שרה פון שוורצה.  את אמה פון שוורצה אנחנו רואים על המסך כבר מילדות (בגיל 10 למשל, שיחקה בסדרת הטלויזיה "האמת העירומה") כאן, ב- 2014 כשהיתה בכיתה יוד בבית הספר תלמה ילין היא מגישה בבגרות מרתקת ומרגשת את השיר המורכב והטעון הזה.

בצל ירוק - אלבום