מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

''התקווה'' כג'ינגל ברדיו? סיגנל בטלויזיה?

האם נכון להתייחס כך להמנון?
לעשות ממנו ג'ינגל רדיופוני?
הנה הסיפור.

בשנות הטלויזיה הראשונות שודר בכל יום אות שהכין את הצופים לתחילת השידורים או לבואן של החדשות. האות הזה כולל סיפור מרתק. מאחוריו מסתתרים צלילי... "התקווה". לא פחות. הסיפור מתחיל עם אות הרדיו של תחנת "קול ישראל"בגילגולה הראשון.

מספר ההיסטוריון מרדכי נאור: "קול ישראל" היתה תחנת השידור של ה"הגנה". היא החלה לשדר בשנת 1940, לאחר מספר שבועות חדלה לשדר ושבה ושידרה שוב באוקטובר 1945. סמוך להקמת המדינה, בשל הסודיות, היא כונתה תלם-שמיר-בועז (כנראה ר"ת שלתחנת שידור במחתרת)".

תחנת שידור צריכה אות, בשפת המקצוע סיגנל. גם כסימן היכר וגם כדרך לאפשר לציבור להתכוונן על התדר שבגלל חיפושי הבריטים, לא היה קבוע. כ- 20 דקות לפני תחילת השידור היה מתחיל להשמע האות, והוא פסק כאשר הגיעה שעת שידור התכנית.

הלחן של הסיגנל נבחר מתוך מה שיהיה ההמנון הלאומי "התקווה", בשורה עם המילים "עוד לא אבדה תקותנו", על הקטע הזה היו חוזרים עשרות פעמים, עד שמלאו 20 דקות.

הביצוע הראשון היה ב... שריקה. היה זה אהוביה מלכין ששרק והנה סיפורו כפי שתיעדתי אותו בתחילת 2013, קצת אחרי יום הולדתו ה-96, זמן קצר לפני שנפטר.
 

בחיפושי אחרי הקלטת השריקה המקורית הגעתי למוזיאון מכובד שלא אנקוב בשמו. "אני יודע שיש לכם הקלטה עם שריקת הסיגנל של התקוה. אפשר לשמוע אותה?" שאלתי.
"ההקלטה הלכה לאיבוד אבל אתה יכול לשרוק לבד ולהקליט". ענה לי מנהל המוזיאון.
"אבל אני רוצה את השריקה המקורית" לא וויתרתי.
"אף פעם לא היתה לנו. אף אחד לא שמר אותה".
אז מה הלך לכם לאיבוד?
"אה, זו היתה הקלטה שאני בעצמי שרקתי". ענה לי המנהל...

כאן תוכלו לשמוע את אות תחנת השידור של ההגנה בשריקה (תשאלו מאין ההקלטה??? אענה לכם את מה שענה לי מנהל המוזיאון הנכבד...).



אחרי השריקה חל שכלול גדול כשביצוע האות הועבר לידיו של פלמ"חניק שניגן אקורדיון, לימים המלחין והמעבד גיל אלדמע. הוא סיפר לי כיצד עמד וניגן את האות נגן וחזור במשך 20 הדקות. אכן קשים היו חיי חיילינו במלחמת השחרור. "באחד מביקורי בתל-אביב - סיפר אלדמע - סידרו לי הקלטה על גרמופון. אגב, עם מחט מעץ, ומאז לא הייתי צריך לעמוד ולנגן את האות הקצרצר הזה".

גיל אלדמע

אחר כך נרכש כנראה מכשיר הקלטה על חוט ברזל (היה דבר כזה) או אולי אפילו על סרט, הוקלטה תזמורת בנגינת "התקווה", מן ההקלטה "נגזרה" השורה האמורה, הוכפלה והודבקה והושמעה במשך עשרים הדקות. 

הנה אות התחנה בביצוע תזמורתי (אין צורך לחכות 20 דקות, זה ממשיך אותו דבר...)

לאחר קום המדינה לקח איש קול ישראל, ישראל גיחון, את האות הזה והשתמש בו בשידורי הרדיו לתפוצות, קול ציון לגולה.

כשקמה הטלויזיה הישראלית היו כמה סיגנלים שקדמו לזה המדובר כאן. על פי עדותו שלאילן הראל, עורך ויוצר ג'ינגלים ואפקטים מוסיקליים בטלויזיה, נוצר סיגנל חדש לתכנית הטלויזיה "מחפשים את המטמון" שבסוף שנות ה- 60 הועברה מהרדיו לטלויזיה. אחר כך לקחו אותו לשמש כאות התחנה לפני החדשות. 

על יצירת התמונה בפתיח היה אחראי אלעד דן, ממחלקת הגרפיקה של הטלויזיה. הוא גייס את הצלם סרז' רוזנברג. "הביצוע נעשה בפילם – סיפר לי אלעד דן - שום אמצעי יצירה דיגיטלי עוד לא היה. ציירנו טבעות שינינו את מיקומן וחשפנו את המצלמה לחלקיקי שניה, שוב הזזנו את הטבעות, וחוזר חלילה".

על יצירת פס הקול סיפר לי נפתלי אהרוני, שהיה נגן הקונטרה-בס של התזמורת הפילהרמונית: "המוסיקאי מאיר הרניק היה אחראי על ההקלטה. הוא הפעיל מטרונום ("שעון" מוסיקלי) וצירף אליו נגנים חיים. אני ליויתי את המטרונום בקונטרה-בס שלי".

ועכשיו למה שמענין אותנו. בחצי השני של הסיגנל, כשמחוג השניות מגיע לספרה 12, שומעים את השורה: עוד לא אבדה תקוותנו".  נכון, צריך קצת דמיון, היו אפילו שאמרו לי שזה רק בראש שלי וזה בכלל לא דומה. חזרתי לנפתלי אהרוני ושאלתי מאין המוסיקה לחצי השני, אחרי המטרונום: "את זה הלחין... ישראל גיחון". 

בינגו. זה הרי אותו האיש שהביא את השורה מקול המרי אל קול ציון לגולה.

לחצו על התמונה והאזינו! כשהמחוג יגיע למעלה תשמעו את "עוד לא אבדה תקוותנו"

וסגירת מעגל אישית שלי.

אבי, ישעיהו גביש ז"ל, נתפס על גבול הלבנון באוקטובר 46 עם עוד ארבעה אנשי פלמ"ח. שריקת השורה הזו בדיוק עזרה לו להעביר לחבריו שהיו בצינוק לידו, את הידיעה שיש מדינה. הנה סיפור שריקת התקוה בשבי.

בתמונה נראית התחנה הבלתי ליגאלית (מאתר חדשות הלוויין של ישראל), בצד שמאל, משקיף לאזהרה מפני הבריטים, במרכז טכנאי השידור ובצד ימין השדרן שורק את אות התחנה מתוך ''התקווה''