מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

לשרוק את התקוה

במחשבה ראשונה, "התקוה" זה לא שיר ששורקים אותו, אתה לא הולך ברחוב ושורק לעצמך את ההמנון. אבל הפעם אספר כאן על שתי שריקות משמעותיות מאד ודווקא של השיר המיוחד הזה. שתי שריקות שיש ביניהן קשר. והסיפור קשור גם לאבי עליו השלום שאני גאה לעשות כך לזכרו.

התקווה בשריקה ראשונה

מספר ההיסטוריון מרדכי נאור: "קול ישראל" היתה תחנת השידור של ה"הגנה". היא החלה לשדר בשנת 1940, לאחר מספר שבועות חדלה לשדר ושבה ושידרה שוב באוקטובר 1945. סמוך להקמת המדינה, בשל הסודיות, היא כונתה תלם-שמיר-בועז, כנראה ר"ת של: תחנת שידור במחתרת". תחנת שידור צריכה אות, בשפת המקצוע סיגנל. בדרך כלל זה פשוט סימן היכר שלה, בימים ההם היתה לכך משמעות נוספת. הקליטה היתה קשה ובנוסף, על מנת להתחמק מהבריטים, היה על מנהלי התחנה להחליף את התדר מדי פעם. הציבור היה צריך לחפש את התחנה לאורך הסקלה, ולחכות לשידור. כך, כ- 20 דקות לפני תחילת השידור, היה מתחיל להשמע הסיגנל, עד אשר הגיעה שעת שידור התכנית.

ללחנו של הסיגנל היתה משמעות. והנה, הלחן הראשון שנבחר, ושלמעשה ליווה את תחנות השידור לאורך שנים רבות, היה קטע קצרצר מתוך... "התקווה". היתה זו השורה עם המילים "עוד לא אבדה תקותנו", זה הכל. אבל על הקטע הזה היו חוזרים עשרות פעמים, עד שמלאו 20 הדקות.

מאחר ופטיפון או טייפ לא היה לתחנת ה"הגנה" הממלכתית, היו צריכים לבצע את האות ב"חי". מאחר ותזמורת לא ניתן היה להביא, התבצע האות הראשון ב... שריקה. נו, ואם אין אמצעי הקלטה, היו צריכים לבצע את האות בפועל במשך 20 דקות. 

היו כמה "שורקים", בהם ישעיהו למברגר (בתמונה, ולידו הטכנאי זאב בן יעקב. מאוספו של שאול הון, מהספר קול ישראל מירושלים בעריכת איזי מן) והיה אביהו מלכין שעליו יסופר מיד.

ישעיהו למברגר והטכנאי זאב בן יעקב

לימים הוקלט הפתיח הזה על ידי תזמורת (סיפורו המלא וגלגוליו עד לטלויזיה הישראלית מתואר בדף סיפור-רון נוסף).

בחיפושי אחרי הקלטת השריקה ההיא, הגעתי למוזיאון מכובד, שמטעמים שיובנו בקרוב, לא אנקוב בשמו. "אני יודע שיש לכם הקלטה עם שריקת הסיגנל של התקוה - אמרתי- אפשר לשמוע אותה?"
"ההקלטה הלכה לאיבוד - ענה לי מנהל המוזיאון המכובד - אבל אתה יכול לשרוק לבד ולהקליט".
"סליחה - אמרתי - אבל אני רוצה את השריקה המקורית".
"אף פעם לא היתה לנו".
"אז איזו הקלטה הלכה לכם לאיבוד?"
"אה, שריקה שאני בעצמי שרקתי". ענה לי המנהל...

כאן תוכלו לשמוע את אות תחנת השידור של ההגנה בשריקה (תשאלו מאין ההקלטה??? אענה לכם את מה שענה לי מנהל המוזיאון הנכבד...).

 


 

ובכל זאת להגיע אל מקור השריקה
הרצון לשמוע את השריקה ההיא לא התממש, היא לא נמצאה, אך במהלך החיפושים הגעתי אל... השורק בעצמו. השורק המקורי, אהוביה מלכין. (חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה). הנה הוא מספר בראיון איתי, כיצד גויס למשימה הסודית, כיצד הוברח בעיניים מכוסות אל ה"אולפן" המאולתר, וכיצד שרק את ההמנון לפקודתו של לא אחר מאשר שאול אביגור האגדי, מראשי ה"הגנה", מפקד המוסד לעליה ב' איש אמונו של בן גוריון ועוד תארים.

התקווה בשריקה שניה
השריקה הזו של "התקוה", נקשרת לסיפור אחר, סיפורו של אבא שלי, ישעיהו גביש, רק ממנה יכול היה לבוא לו הרעיון שאני עומד לספר עליו.

בשבועות שלפני ההצבעה באו"ם החלה התארגנות לקראתה משני צדי הגבול. על ההתארגנות שלנו אנו יודעים יותר, על ההתארגנות בצד הערבי למדתי באיחור רב. מסתבר שהלבנונים שהיו (כתמיד) הקטנים באויבינו, רצו להביא לליגה הערבית מתנה לקראת ההצבעה. והמתנה היתה לא פחות ולא יותר... אבא שלי. כפלמ"חאי יצא לסיור תצפית בגבול הצפון (אגב, במסגרת אותן ההכנות) ונתפס יחד עם עוד ארבעה מחבריו והובל אחר כבוד לבית הסוהר של ביירות כשחבל התליה מאיים על צווארו (הנהו בתמונה משם). 

לא אאריך בסיפור, אני מניח שהעובדה שאני כאן ומספר לכם את הסיפור, מרגיעה ומלמדת שהחבל לא נמתח דיו ובסופו של דבר חזר אבי ארצה והביאני עד הלום. אגיע היישר לסיפור השריקה. 

למחרת ההצבעה באו"ם (ויתכן שהיה זה דוקא למחרת יום העצמאות עצמו, אבי הודה שאינו זוכר במדויק) בעוד החמישה יושבים מבודדים בצינוקים, קרא לו אחד הסוהרים והראה לו עיתון ובו מעגלי ריקודים בתל-אביב ואמר לו: "יש לכם מדינה!". אבא לא ידע את נפשו, הרצון הראשון היה לדווח לחבריו, אבל איך? ואז הוא נזכר באות תחנת השידור של ההגנה.  בשריקה. הוא היה בטוח שהמסר יעבור. וכך, החל אבא לשרוק אל חברו בצינוק שמעבר לקיר את אותה השורה ששמע ברדיו, על פי המילים: "עוד לא אבדה תקוותנו". לתדהמתי (ואולי גם לתדהמתו) השריקה נשמעה והחבר בצינוק השכן קלט את המסר. בשמחה חנוקה העביר החבר את המסר לזה שבצינוק לידו וגם הוא, בדיוק באותה הדרך, באותה השריקה. כך הגיעה הידיעה אל ארבעה מהחברים. החמישי היה כלוא בצינוק רחוק יותר, קרא אבי לשומר וביקש ממנו למסור תפוז לחברו שבחדר המרוחק. על התפוז חרט בחרצן של זית את המילים: "יש מדינה". 

אפילו עכשיו עולות בי הדמעות מהסיפור הזה. ואולי גם מגעגוע לאבי שנפרד מאתנו בשנת 2009.

 
כך נראו אבא וחבריו לכלא באיור מתוך הספר קו ההגנה

 כך נראו אבא וחבריו לכלא באיור מתוך הספר קו ההגנה שכתב עורך דינם מטעם "ההגנה", אהרן חוטר ישי.

ישעיהו גביש