היי סימונה מדימונה
פרק מהספר "בשביל השירים" שיופיע לקראת ראש השנה
ברישומי אקו"ם מופיעים לפחות עשרה שירים המזכירים את דימונה. היא לא הוותיקה בערי הפיתוח, לא הגדולה שבהן, לא הדרומית, לא הצפונית, אז מה יצר סביבה את הדבר הזה שהביא כותבים לשלבה בחרוזיהם, או אף לתת לשירם את שמה? יתכן שלסוציולוגים יש תשובה, או לגיאוגרפים ולחוקרי העתים.
אנחנו, חובבי הזמר יודעים: היתה זו סימונה שהעלתה את קרנה של דימונה. השיר שהיה להיט ענק, המילים שעזרו לארץ ישראל הישנה לחוש חיבה לעיירת הפיתוח, הדימויים שסייעו לחבק את עולי צפון אפריקה, הלחן שנתן לכל אשכנזי תחושה שהנה אפשר להתחבר לזמר מזרחי (תוך התעלמות, או אי ידיעה, שלמלחינו קראו וייספיש...).
ולא לחינם איננו זוכרים את בת שבע מבאר שבע, או את בת הכותן מבית שאן, (יש שירים שזה שמם!) ואפילו חדוה מסג'רה לא הצליחה לעשות למען כפר תבור, מה שעשתה סימונה למען דימונה.
סביר להניח שלעולם לא נדע מי היא סימונה האמיתית. כבר בתחילה יאמר שהיתה אחת כזו, ספציפית ומדויקת, אך גם הזמר שהזמין את השיר ושעבורו נכתב, לא ראה אותה מעולם. הוא רק שמע את שמה. היא ניצבה מעבר לדלת. "חזרתי מהופעה בים המלח – סיפר הזמר – השנה היתה 1957, נסענו ופתאום אומרים לנו שיש פדאיונים בדרך וצריך להיכנס ליישוב הראשון שבדרכנו ולא להמשיך לנסוע בלילה. הנהג אמר שיש כאן ישוב חדש, היתה שם רק שורת צריפים קטנים עם עולים ממרוקו. הם לא ידעו עברית ואני בקושי צרפתית". את הסיפור הזה סיפר אותו זמר, ישראל יצחקי, היישוב שבו עצרו היה דימונה.
לאחר שהסבירו לבעל הבית מה הביא אותם אליו, שמע אותו יצחקי שורק וקורא אל מעבר לקיר: "סימונה, תביאי שמיכה לארטיסט".
יתכן שהכל היה נשכח, אלמלא, למחרת היום פנה חיים שלמוני, עיתונאי שגם חרז שירים כתחביב, אל יצחקי וביקש ממנו רעיון לשיר. יצחקי נזכר ומספר בחיוך: "משום מקום יצא לי המשפט, תכתוב על סימונה מדימונה" ותוך עשר דקות היה השיר מוכן. כעבור עוד כמה ימים נכתב גם הלחן. "כולם רצו לעבוד איתי – מתוודה יצחקי – כל שיר שלי היה מייד ללהיט". אז כששלמה וייספיש פנה וביקש טקסט להלחין, מסר לו יצחקי את סימונה והשאר היסטריה. על מקומו של השיר במיתולוגיה שלנו תלמד העובדה שלימים יריבו לפחות שלוש נשים בשם סימונה, שהיו אז בדימונה, וכל אחת תישבע שהיא, היא הסימונה שבביתה ביקר יצחקי.
והנה השיר בביצוע המוכר ביותר שלו, מפי הזמר ישראל יצחקי.
