קומי צאי

מה עושה הבדידות לבנאדם...

ב- 1900 הגיע ביאליק לאודיסה. הוא התעלה שם. אלו היו שנים סוערות ביצירתו, זו התקופה בה נעמד לראשונה בחזית היצירה העברית. בסוף 1903 נעתר להזמנה (של יוסף קלוזנר) לערוך את המדור הספרותי בעיתון המכובד והמוערךהשילוח. לוארשה יצא בגפו, מניה רעייתו נותרה באודיסה, אליה ישוב רק בתחילת 1905. את התקופה הדרמטית הזו עבר לבד. מתגעגע, דואג מאי ההצלחה להביא ילד לעולם, ומחפש חֶבְרָה, כן, גם חברת אישה.

כשהגיע לוארשה התעצמו הסערות הן בשטח היצירה והן בחייו. מחד, הוציא יצירות ענק, קשות ושחורות, נבואות זעם, כמו מגילת האש, בעיר ההריגה, על השחיטה, ומאידך, שיחרר שירי אהבה חושניים ואפילו אירוטיים. "כמה ביאליק יש?" שאל (וענה) שמואל אבנרי, אחד מגדולי החוקרים של ביאליק, בספרו בשם זה (הוצאת ידיעות ספרים-ספרי חמד).  באחת הדוגמאות לפן הזוכה לפחות אהדה והכרה, אנו עוסקים הפעם, וזאת בשיר, קומי צאי.

מה קרה שם בוארשה? לצד השליחות הלאומית (למשל "לכסות" את אירועי "פרעות קישינב") פגש אז ביאליק אהבה גדולה, הציירת אירה יאן. לא הכל ידוע לנו על הקשר הזה שהוסתר שנים מן הציבור על ידי חוקרי ביאליק וכמובן ידידיו, שלא רצו לפגוע בדמותו הלאומית, הסמלית. חוקרי השירה מנחם פרי וזיוה שמיר ועוד רבים אחרים, נותנים לה משקל עצום בפרשנות לשירתו ולא רק לזו השובבה. 

וזה עוד לא הכל

ראו מה עושה הבדידיות לבנאדם. או שהוא עצוב ומסוגר, או שהוא יוצא לחגוג. ומהחגיגה הזו אנחנו מרויחים. ממש באותם ימים, במהלך חופשה בעיירת נופש ליד וארשה, נתפס ביאליק למערכת יחסים בת... שלושה ימים. ביאליק בן ה- 31 פגש נערה שסחררה את ראשו וכפי שהופיעה, לפתע נעלמה. לפי עדותו לא קרה שם הרבה, שיא הקירבה אליה הגיעו היה שהנערה הרשתה לו ללטף את שערה (כך סיפר במכתב אישי לבוס), אך לביאליק זה היה המון. לידידו הסופר ש' בן-ציוןכתב: "ואני קרוב הייתי לאהבה" (על פי אבנר הולצמן בספר המקיף, חיים נחמן ביאליק השירים).

ובכל זאת, הותיר המפגש משהו. שירים. שניים נשלחו מיד לידידיו ולמערכת, השלישי נשלח מאוחר יותר, סמוך לחזרתו לאודיסה. חוקר הספרות וידידו של ביאליק, פנחס לחוברמשייך גם אותו לאותה הרפתקה (על פי אבנר הולצמן). כמעט 70 שנה אחר כך זכה השיר ללחן של נעמי שמר שקירב אותו מאד אל הציבור הרחב. ללא הלחן, יתכן והיה השיר זוכה למה שכתב ביאליק בעצמו (בשיר "לא הראני אלוהים"): "וצררו את נפשי בתכריכי נייר וקברוני בארון ספרים" (כפי שמצטטת זיוה שמיר).

קומי צאי אחותי כלה

בתפקיד הראשי, שיר השירים במיטבו. אלו לא ממש ציטוטים אלא השראה. צמדי מילים שביאליק משחק בהם ויוצר מהם צירופים חדשים. הנה למשל פרק ח' בשיה"ש: "עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ. כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". הנה הכלה המופיעה בשיר ובפרק ט (ובעוד מקומות): " גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם". הנה שוב אותה קריאה לקום ולצאת, הפעם בפרק יב': " קוּמִי לכי (לָךְ) רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

השיר אירוטי, נועז למדי וכמו בשירים אחרים, הוא עובר את הצנזורה רק בגלל שהציבור לא מבין את העברית הזו. אם היה כתוב כך שכולנו נבין, אולי היה נאסר לשידור: "זהרי גיל נושקים מזוזות פתחיך", "את אביבי בך אשכינה", וכמובן השימוש בפרח הזכריות. (הפעם בלי פרשנות. בסדר?)

את השיר הלחינה נעמי שמר באוקטובר 1973 ליהורם גאון. משמונה הבתים בחרה ארבעה וגם בהם דילגה מדי פעם על מילים והחליפה בין שורות על מנת שיתאימו ללחן. את הנוסחים המושרים ניתן למצוא במקומות רבים, הפעם, יובאו כאן כל המילים כפי שכתבן ביאליק, באודיסה, ב- 1905 (המקור, פרויקט בן יהודה).
 

הנה קישור לביצוע של יהורם גאון. ברקע המנצח זיקו גרציאני.

קומי צאי
קוּמִי צְאִי קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי.

מִן הַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים סִפֵּךְ
זָהֳרֵי גִיל, זָהֳרֵי גִיל,
נוֹשְׁקִים מְזוּזוֹת פְּתָחָיִךְ;
צְאִי אֲלֵיהֶם, תַּמָּה, בָּרָה,
וּשְׁטָפוּךְ וְחִדְּשׁוּךְ,
וְהִקְרִינוּ אֶת-עֵינָיִךְ.

עָבַר חֶסֶד-אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף-אוֹר, עַל כְּנַף-אוֹר
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.

גַּם-בַּלֵּב שָׁב וַיְחִי
פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ
צְאִי בָרְכִיהוּ בַּאֲבִיבֵךְ;
אַף אֲנִי, אַף אֲנִי
אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה
וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ.

עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר,
וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת,
צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ!
וְנָהַרְתְּ, וְשָׂחַקְתְּ,
וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן,
וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.

יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה
וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגָּיְא,
וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת;
אָסֹף אֶאֱסֹף
פְּנִינֵי-טָל, פְּנִינֵי-טָל
אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.

אָסֹף אֶאֱסֹף
קַרְנֵי אוֹר, קַרְנֵי אוֹר,
וַאֲלַקְּטָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים;
אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו,
צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז,
וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים.

יַחְדָּו נֵרֵד אֶל הַמַּעְיָן,
וְכָמוֹךְ, מָלֵא רֹךְ,
עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי,
תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי
עִם הַגָּל וְעִם הַדְּרוֹר
יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.