מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

דצמבר. שיר אהוב במיוחד, זוכה להשמעות רבות ולמרות "גילו" המופלג, מקובל על צעירים ומבוגרים. שיר של תל-אביב, שיר של אוירה.

לאורך כל השיר מופיעים ביטויים אמורפיים, כמו "סגריר מתוק חמוץ", "פנסים חיוורי פנים", "הלב רוצה להתעטש" עוצמת התמצות וחדוּת הביטוי. נתן אלתרמן במיטבו. והפעם אלתרמן היותר קליל, למרות שגם לו היו התלבטויות בנושא הזה. הקלילות.

השיר התפרסם ב- 18 בדצמבר 1934. הוא מוצא את אלתרמן, אך בן 24, בעיצומה של סדרת שירים לעירו תל-אביב.
תל-אביב עוברת אז מהפך, וגם אלתרמן עובר משהו.

הפנסים האלה שבשיר, היו חדשים בנוף התל-אביבי, החשמל החל רק אז תופס מקום משמעותי, מכוניות החלו להחליף את הכרכרות ואלה מרתקים את אלתרמן. הוא נוגע בשינוים האלה בשירים נוספים, בערב עירוני למשל הוא שר על הפנסיהם האלה ("הפנסים מלבלבים באור ניחוח..."), על המכוניות ("את חיוכה נשא האוטו..."). המון דברים קרו בשנה ההיא, 1934. תל-אביב חגגה ברוב עם חצי יובל, נחנך יריד המזרח, האולימפיאדה היהודית, היא המכביה, הביאה ניחוחות כלל עולמיים. אבל, השינוי הביא גם רעש, עשן, "מה שהיה ולא היה, נדמה כמו ישוב להיות עוד" מתגעגע אלתרמן באותו ערב עירוני.

וגם לאלתרמן עצמו היו מעברים בתקופה הזו. כחודש לפני כתיבת השיר, עזב את  "בֵיתו" הטבעי, העיתון דבר, ועבר לכתוב בהארץ. אל תקלו ראש במעבר שכזה. 
את מדורו "סקיצות תל-אביביות" מ-דבר, החליף המדור "רגעים" ב-הארץ. הכיוון היה דומה מאד, הרְגשות, מחשבות, תמונות, התרשמויות והכל מאד, מאד תל-אביבי. זה עוד לאהטור השביעי (שיוולד רק כשיחזור ל-דבר אחרי שמונה שנים), לא הכתיבה הפוליטית או הפובליציסטית, ולא ההעמקה הרוחנית של שירתו הכבדה. הוא אפילו חותם אחרת. ברגעיםהוא חותם "אגב", כמו רצה לומר שזה בדרך אגב, שזה לא רציני. אך מצד שני, (כך לדברימרדכי נאור, בספרו הטור השמיני) כנראה שהמקום שניתן לו בעיתון דבר היה פחוּת ערך לטעמו. דבר נתנו לו מקום במוסף הערב, לא במהדורת הבוקר היוקרתית, ה "רצינית". ויתכן שעל רקע זה עבר להארץ. 

מכל מקום, עשרות שירי תל-אביב כתב אז אלתרמן, רבים מהם מושרים ואהובים, די אם נאמר שלרגל מאה שנות תל-אביב ערכה תחנת גלי צהל רשימה של מאה משירי העיר ו- 14 היו של אלתרמן. ארבעה עשר אחוז.

השיר הולחן על ידי משה וילנסקי, לערב שירי משוררים (השלישי במספר) שיזמה תחנת גלי צהל בשנת 1980 שהוקדש לשבעים שנות תל-אביב. מאותו הערב נותרו לנו גם סימפטיהוערב עירוני שכבר נזכר כאן.

"דצמבר חודש מקוטר", חודש של קטורת של "ריחות תפוח ומטר" (המילה "קוּטר" ובעקבותיה "קיטוּרים" עוד לא התפתחה במובנה העכשוי...), חודש המעיר "כוחות גנוזים" לאלה שהקיץ החם הרג אותם, "הרוגי התמוזים" בשפתו הציורית של אלתרמן. והוא בסך הכל ילד בן 24. ובאמת "עד מה יפה היא התבל"...

הנה מזי כהן ודפנה ארמוני בערב שירי המשוררים ההוא

 
דצמבר
מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי

ריח ים ורוח סתיו
ומיץ של תפוחי זהב
ומין סגריר מתוק חמוץ
מושך מבית אלי חוץ
ללכת-לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום
ללכת-לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום

אויר שקיעות ניחוח דק
הגשם זה עתה נפסק
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל


הפנסים חיוורי פנים
כחולות עיני העננים
ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה
לוחץ, קורע ודורש
הלב רוצה להתעטש
לוחץ, קורע ודורש
הלב רוצה להתעטש

אויר שקיעות ניחוח דק...

דצמבר חודש מקוטר
ריחות תפוח ומטר
אתה נותן כוחות גנוזים
להרוגי התמוזים
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל-אביב
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל-אביב

אויר שקיעות ניחוח דק...

נתן אלתרמן