יום אחרון - שלונסקי, אריאל, חנוך
עפר גביש - אירועי זמר > סיפורי שיר > יום אחרון
סתיו, עלי השלכת נושרים, ואיתם, לעיתים נושר גם מצב הרוח.
פעם פעם, לפני עידן המרשתת והויקיפדיה ואפילו השירונט, עוד הייתי בצבא, שמעתי ברדיו שיר חדש. נורא רציתי לדעת מה זה היה ולא הספקתי לקלוט שם או מחבר, או מילים. למחרת שוב הושמע השיר, רשמתי כמה מילים: "יום אחרון שָמַעת את קול כתליו..." (במילים אחרות "דברי אל הקיר"). שאלתי את אמא שלי אם זה אומר לה משהו, ומהשגיאה המצחיקה שלי היא דוקא הצליחה לזהות: "זה שלונסקי! והוא כתב: יום אחרון שָמַט את כל כתריו"... ככה זה שלונסקי. צריך תרגום לעברית. זה היה הגילוי. מצאתי. המשכתי וגיליתי את אחד משירי השלכת הכי יפים ומרגשים שאני אוהב עד היום.אבל, אבל, לאט לאט הבנתי ששלונסקי כתב אותו כשהיה מדוכדך. "גם לתפילות תפרחת ושלכת" או במילים אחרות לא רק בחיינו יש עליות ומורדות, גם לתפילות שלנו יש ימים טובים יותר ופחות. או בעוד מילים אחרות, גם לבקשה שיהיה טוב, יש יום טוב. או רע...
פילוסופיה? זה עוד כלום. שלונסקי בתקופה ההיא כתב עמוק מאד. מהורהר. מתלבט. ובלתי מובן לרבים.
השיר פורסם ב- 1947, בספרו הראשון שלאחר המלחמה העולמית השניה. "עַל מילֵאת" קרא לו. שם מוזר. תיכף ניגע בו. הספר נחשב לאופטימי, ספר של פיוס. לפני המלחמה התחבט עם העולם המודרני, עם חרדת הבדידות, כאן בדרך כלל הוא נינוח יותר. אני אומר בדרך כלל, כי המאבק עם עצמו ועם איימי המלחמה עוד לא תם והדברים עולים בספר. לדוגמה, שיר נוסף מהספר הוא "נדר": "על דעת עיני שראו את השכול...". קשה לכנותו שיר פיוס.
וגם עם השיר שלפנינו בהחלט עצוב לי, הנה הוא ואחר כך נצא מזה איכשהו...
גם לַתְפִלות - תִפְרַחַת ושלכת. | כל עִתוֹתַי - תִשְבֹּרֶת יום וָלַיל. כל מילוֹתַי היו לי לְזָרות. ולא אֵדַע: מִגֹדֶש יְבוּלַיך מה לְהָבֵר, שָֹדִי, וּמָה לִזְרוֹת? שָוְא שִלוּחֵךְ יונת-מַבול, מִלֶכֶד: חָזַרתְ אֵלַי בְּלי סֵבֶר וְחָרוֹן. גם לַתְפִלות - תִפְרַחת ושלכת. גם לַיבוּלים מַגיע יום אחרון. |
וואו. איך ממשיכים מכאן?
הנה כיוון. בשיר יש ניגוד בין מה שעובר על שלונסקי עצמו לבין המציאות שמסביב, והמציאות מסביב דוקא טובה, גדושה: "ולא אדע מגודש יבוליך..." יבולה של הארץ, של האדמה. יש גודש, יש חיוביות, העניינים הקשים הם אצלו, בראש שלו. והוא יודע זאת. "עַל מִילֵאת", הוא קרא לספר, בשיר השירים (ה' 12) אנו קוראים: "כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְבוֹת עַל מִלֵּאת", יושבות על השפע. חברים, יש תקווה.
ובאמת כבר בהמשך הספר חוזר שלונסקי אל עצמו, ומזכיר הרבה יותר את האוירה הזו של שיר השירים: "שֶנָעַמת כְּכַלָה, שֶהִדַחְת כְפילגש / שֶכָּל יִפְעוֹתַיך נָדַבְת לי: קָחֵן! / איך שָׁכולת? איך יָכוֹלת? עייפה ועילֶגֶת / לָשֵֹאת אֶת זיוּוג הפשעים וְהַחֵן". זה שלונסקי שהכרנו. נפלא נכון? וזה ממש באותו הספר (עמ' 118, על שנעמת מאד).
שם הספר מגיע משיר השירים.
בערב "בומבה של נביא" עם שירים וסיפורים
ברוח תנ"כית, נחזור גם לשיר הזה.
עוד פרטים תמצאו בקישור
ואני מוצא עוד תקווה. הלחן.
.jpg)
מאיר אריאל סיפר שועדת החגים בקיבוץ משמרות חיפשה שיר לחג הסוכות. הוא מצא את השיר הזה ופנה לשלום חנוך שאמר שכבר אין זמן לכתוב, ואז מישהו מהשניים הציע שיכתבו ביחד, שכל אחד יתן משפט. וכך היה. בט"ו באב 1993 ארח יואב קוטנר את השניים בתוכנית טלויזיה על שפת הכנרת ושם סיפרו את הסיפור ואפילו שרו את השיר.ולחשוב שהם היו בני 16 או 17 כשכתבו את זה. פשוט מדהים.
הנה קטע מאותה תוכנית על המים ובו הסיפור ואחריו השיר ואחריו עוד שיר יפה, זרעי קיץ, שפשוט נכנס על אותו היוטיוב. אז יש לנו גם בונוס.
קוטנר מראיין את מאיר אריאל ושלום חנוך על שפת הכנרת בחג האהבה 1993
וכאן, ביצוע נפלא של נורית גלרון, אפילו עם המילים בכתוביות.
ואי אפשר בלי הביצוע המיתולוגי של אריק אינשטיין, בתקליט "שירים", משנת 1975, עם תמונות לזכרו שערך גולש בשם גיא אלון:
