שיעור מולדת
נתחיל הפעם עם סיפור
בחור צעיר הגיע לבחינה ללהקת הנח"ל. הוא היה רק שנה בארץ, עברית בקושי ידע, בעצם הוא גם לא הבין לאן בדיוק הגיע. הוא פתח דלת ונכנס כדי לשאול מתי הבחינה ללהקת הנח"ל, אמרו לו "עכשיו!". שאל "איפה?", אמרו לו "כאן על הבמה. תעלה!. שאלו, "מה תשיר?", והוא ענה: "לא מכיר שירים בעברית, אפשר לשיר ב...פולנית?" ואם זה לא הספיק, אז כששאלו: "איך קוראים לך?" ענה: "פימה שמוקלר" וכמעט הפסיד את הקריירה...
אפשר להצליח ככה? עם נתוני הפתיחה האלה אפשר להתקבל ללהקת הנח"ל האגדית? ההירואית? אפרים קישון למשל, שהיה בצוות הכותבים ללהקה והשתתף בבחינה ההיא, אמר מיד: "זה לא מתאים לנו". אלא שאז התרחשה תמונה שכמו לקוחה מסרט הוליוודי. לנוכח החיוכים, והספקות, וההתנגדויות, החל הבחור הצנום, הגלותי, חסר הבטחון, לשיר. ויצא ממנו משהו לגמרי בלתי צפוי. קול צלול, בטוח, מתרונן, מנוגד לחלוטין לדמותו. "זה שבר אותם" יגיד אפרים שמיר כעבור שנים, (בראיון ארוך שערך יואב קוטנר בסדרת "תיעוד יוצרים" של מפעל הפיס). "היה שקט באולם". הקהל נאלם דום.
השיר ששמעו היה מה שלימים יקרא "שיעור מולדת".
למרות דבריו של קישון, חברי הלהקה הותיקים, שישבו באולם, כפי שהיה נהוג אז, דוקא אהבו את הבחור וראו מצוה בקליטת העולה החדש. בסופו של דבר, הזמר התקבל. תוך זמן קצר היה לאחד מכוכבי הלהקה, נפרד מהמראה הגלותי, מהמבטא, וגם משמו. פימה היה לאפרים, שמוקלר, לשמיר.
נחזור רגע לאחור
יפים, או פימה, ובהמשך אפרים, נולד בסיביר, כשהיה בן 8 עברה המשפחה לפולין. הילד גילה כשרון מוסיקלי כבר אז, מה שלא שימח את אימו. אביו דוקא אהב זאת. בגיל צעיר החל לנגן, התחבר לנגנים אחרים, הצטרף להרכבים וגם שלח ידו בכתיבת שירים. "שיעור מולדת" היה אחד השירים שכתב עם חבר פולני שותף ללהקה בה שר. "אל מה היה השיר הפולני?" שאלתי, היה זה שיר געגוע לישראל. תוצאת החינוך היהודי והציוני שקיבל הילד פינה בבית.
אכן, המשפחה היתה ציונית, למרות שגם כאן נחלקו ההורים בדעותיהם. האם שאפה תמיד לעלות לארץ, האב לא התלהב מהענין. בסופו של דבר, כשהיה הנער בן 17, בשנת 1968, עלתה המשפחה. תחילה גרו בחולון, את אולפן העברית עשה הנער בקיבוץ רמת יוחנן.
בקיבוץ רמת יוחנן זוכרים אותו גם היום. רמי ברבר, אז זמר, אקורדיוניסט וגיטריסט מתחיל, והיום מנצח מקהלות ומעבד מוכר, זוכר הייטב כיצד שמעו בצריף שבו גר פימה, תקליטים של רוק וג'אז שטרם נשמעו אז בקיבוץ, וכיצד הקסים אותם בשירתו ובנגינה בגיטרה. אז גם שמעו לראשונה בפולנית את "שיעור מולדת".
השנה היתה 1969. הוא כבר היה לקראת גיוס, אבל בלי מושג מה הוא רוצה לעשות בצבא, ואז, ממש במקרה, היתה הופעה בקיבוץ. כולם הלכו אז גם פימה הלך, ומה השתומם כשראה על הבמה חיילים במדים. הסבירו לו שזה נקרא, להקה צבאית. וזו, להקת הנח"ל. את המוסיקה לא אהב, הוא הרי גדל על רוק וג'אז, אבל אמר לעצמו, "יש דבר כזה זמרים חיילים? אם כך, אז גם אני רוצה לשרת ככה", ומאז חיפש דרך להגיע ללהקה צבאית.
עוד סיפור קטן, שלא מצאתי בשום מקור אחר, אלא ברמת יוחנן, שם שמעתי אותו מכמה כיוונים. אחד מחברי רמת יוחנן אז היה משה נצר. בראשית שנות ה-50 היה מפקד הנח"ל, בתפקיד זה היה שותף לפעילות שהצמיחה את הלהקה למימדי ההצלחה יוצאי הדופן שלה. בשנת 1968, ממש במקביל להגעתו של פימה לאולפן עברית בקיבוץ, מונה נצר לראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הבטחון. על פי אותם דוברים מרמת יוחנן, משה נצר היה זה שחיבר בין פעילי האולפן ברמת יוחנן, לקצין חינוך של הנח"ל, ואיפשר למוסיקאי הצעיר למצוא דרכו לבחינות הלהקה.
מכל מקום, פימה שמוקלר, הגיע לבחינה, והשאר שסופר כאן הוביל אותו לפרק המוכר והידוע בתולדות הזמר העברי. להקת הנח"ל, כוורת והצלחות גדולות כסולן ומלחין.
שיעור מולדת בפולנית
הרבה זמן חיפשתי אחר הקלטה של השיר בפולנית, והנה, קוטנר בראיון הארוך שקיים עם אפרים שמיר, פשוט... ביקש ממנו לשיר. אז הנה זה כאן, "שיעור מולדת" בפולנית, מסדרת "תיעוד יוצרים" של יואב קוטנר עם מפעל הפיס.
התרגום ומה קרה לתמונה?
לאורך שנותיו בלהקת הנח"ל ואחר כך ב"כוורת", בנוח עליו הרוח, היה שר אפרים שמיר את השיר לחברים. במהלך חזרות, בנסיעות, בהפסקות. הקרובים לו הכירו כבר את השיר ואהבו אותו. בשיחותי עמו סיפר לי שכמה מהם זכרו את השיר כבר מהבחינה ההיא ללהקת הנח"ל. מדי פעם עלה רעיון לכתוב לשיר גירסה עברית. אבל רק בשנת 1974, לקראת צאתו של "צפוף באוזן", התקליט השלישי של "כוורת", זה הצליח. בתקליט הזה, נוספו כותבים נוספים לדני סנדרסון. יוני רכטר, אלון אוליארצ'יק, יצחק קלפטר ואפרים שמיר עצמו ורק אז זה יצא לפועל. דאגו לכך שניים מהמקורבים לחבורה שלא היו בלהקת "כוורת". מנחם זילברמן, הזמר, השחקן, המצחיקן, שאמר לאפרים שמיר, שאם הוא רוצה גירסה עברית טובה, שיתן את המנגינה שלו לעלי מוהר. וכך היה. בתיווכו של זילברמן, נפגשו השניים. שמיר סיפר למוהר על מה השיר והוא כתב את גירסתו והשיר המריא.
עלי מוהר למד בבית החינוך על שם א.ד. גורדון שהיה אז ברחוב לסל 7, בצפון הישן של תל אביב. היה זה מוסד חינוכי ברוח תנועת העבודה, עם יום לימודים ארוך, שיעורי מוסיקה, טיולים ברחבי הארץ, משק חקלאי קטן ואוירה מיוחדת מאד. בבית החינוך הזה (שימו לב, "בית חינוך", לא חלילה "בית ספר"!) צמחו יוצרים אנשי רוח אנשי רדיו מנהיגים ומפקדים. יוזכרו בקצרה, יצחק רבין, דניאל ברנבוים, יאיר לפיד, ירון לונדון, אריק אינשטיין, וגם מולי שפירא, שדרן גל"צ המיתולוגי, שסיפר לי שלמד שם וזוכר הייטב את התמונה המסוימת הזו שנכנסה לשיר.
האמת היא שתמונות כמו זו המתוארת בשיר, היו כמעט בכל בית ספר בתקופה ההיא. רבים רבים בארץ זוכרים תמונות כאלה, יש הטוענים בלהט שהשיר נכתב על התמונה שהיתה בבית ספרם, או שנכתב אופן כללי ולא על תמונה מסוימת. אבל כשהמחבר כותב במפורש: "אז בבית הספר, על הקיר תמונה", זה נשמע שהוא כותב על התמונה המסוימת שלו. סיפר לי מולי שפירא, שבבית החינוך ע"ש גורדון היה עוד משהו שבמרבית בתי הספר לא היה. חדר אוכל. שם אכלו התלמידים במהלך היום, שם התקיימו קבלות שבת ואירועי שירה בציבור, והיה שם פסנתר ומעליו היתה תלויה התמונה הזו. "לכל כיתה היה שולחן קבוע - סיפר מולי שפירא - והכיתה של עלי מוהר ישבה קרוב מאד לתמונה הזו, והיא נכנסה לשיר": "אז בבית הספר, על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה, וברקע הברושים, שמי שרב חיוורים...". יצאתי לחפש את התמונה המסוימת הזו.
בית החינוך שהוקם ב-1933, בפינת רחוב ברנשטיין כהן עם רחוב לסל, הורחב ושופץ בשנות ה-50. מבנים שינו יעוד וגם נהרסו, עד שבשנות ה-90 נדד המוסד למיקומו הנוכחי ברחוב הירקון 248. בשנת 2012, כשהתחלתי להתחקות אחר קורות השיר, תחקרתי כמה מבעלי התפקידים הותיקים בבית הספר. סגנית המנהל דאז אתי לוי, רינה מזכירת בית הספר, והספרנית שלומית לביא שזכרה את התמונה. לדעתה עברה התמונה לבנין החדש והיא זוכרת אותה "זרוקה באיזה מחסן במקום שקשה להגיע אליו".
אני מבטיח להגיע לתמונה או לשחזור שלה ולהעלות אותה לדף הזה.
בעצם שיר מחאה
עלי מוהר קצת "עבד עלינו". משך אותנו לנוסטלגיה תמימה, ופתאום הביא לנו מסר אחר לגמרי.
שיעור מולדת מצטרף ל"משפחה" של שירים, שהשורה האחרונה "הופכת להם את הצורה"... מגלה פתאום שמדובר במשהו אחר ממה שחשבנו. כך למשל בשיר "ניגונים" כותבת פניה חרוזים כמעט קלילים על בית הוריה, אך בשורה האחרונה, "מעל לחשכת התהום", פתאום מובן שמדובר כאן במשהו נורא. בשואה. כך לאה גולדברג, לקראת סיום שירה "האמנם", (או "את תלכי בשדה") כותבת על "השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם" ולפתע מובן שזה לא סתם שיר חניכה לנערה מתבגרת, אלא גם כאן, מדובר בשואה. וכך במהפך שנותן יונתן גפן לשירו "אתם זוכרים את השירים", כשאחרי "כאילו" התרפקות על עבר ונוסטלגיה חביבה, פתאום מופיע "היה פשוט לשיר לחיות ולא למות", ובבת אחת מובן לנו שמדובר בשיר מחאה, באמירה קשה מאד. כך עושה לנו גם עלי מוהר בשיעור מולדת.
עד לשורה האחרונה בשיר נדמה לנו שמדובר בנוסטלגיה לשמה, כמה נחמד וטוב היה לנו פעם, אבל בפסוק האחרון, הוא הופך לנו את המשמעות, "כך זה הצטייר בילדותנו". פתאום אנחנו מבינים שזה לא באמת מה שהיה, שכך זה רק הצטייר, שעלי מוהר רוצה להגיד לנו שהאידיליה המתוארת היא רק בדמיוננו, שהיום זה אחרת. אני רואה בשיר הזה כמעט "מחאה", על מה שלדעתו של עלי מוהר, קורה בזמן שבו כתב את השיר. (וברור לי שלא כולם יסכימו עם הדעה הזו).
ביצועים
השיר "שיעור מולדת" בלבושו הישראלי, הופיע ב-1975 בתקליט "צפוף באוזן" של להקת "כוורת". הוא זכה בעוד כמה ביצועים מלהיבים. כבר ב-1977 ביצעה אותו חוה אלברשטיין בתקליטה "הלילה הוא שירים", גידי גוב ביצע אותו עם שלמה ארצי בתוכנית "לילה גוב", "זהו זה" חזרו ושרו אותו ביום העצמאות בשנת 2021 בביצוע ענק יחד עם הפילהרמונית. ין לבין ביצע אותו אפרים שמיר וגם הקליט. ויש כמובן עוד ועוד ביצועים וכמובן שהשיר נכנס עמוק למאגר שירי מועדוני הזמר וערבי השירה בציבור. השיר הנוסטלגי נכנס בעצמו לנוסטלגיה.
ותחילה המקור
שלמה ארצי וגידי גוב ב"לילה גוב"
ןלסיום, העיבוד הגרנדיוזי של אמיר לקנר לחבורת "זהו זה" והפילהרמונית