מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

שלא לאהוב אותך איך אפשר

ותחילה משהו אישי - יַמְשִי

בשנת 1948 הקימו הורי וחבריהם, לוחמי הגדוד הראשון והשלישי של הפלמ"ח, קיבוץ בגליל העליון, יפתח. כילד גדלתי על סיפוריהם, הכרתי רבים מחבריהם, גם כאלה שעזבו מזמן. לגיבורי התקופה היו כינויים פלמ"חאיים טיפוסיים, סולימן הלבן וסולימן השחור, סטול וסטולה, קליק והיה גם אחד, יַמְשִי. יום אחד שמעתי את הורי מספרים משהו על ימשי ההוא, ומשתמשים בשם רפי בן משה. "היי - קפצתי - היה אחד כזה שכתב ללהקות צבאיות". "זה, הוא!" אמר לי אבי, ההיסטוריון הקיבוצי ששמר על קשרים עם העוזבים גם לאחר שסטו מדרך הישר וחזרו לעיר הגדולה.

כשנדרשתי לסיפורו של אחד משירי להקת גיסות השיריון, התקשרתי אל רפי בן משה. כשהורמה השפופרת בצד השני נשמתי עמוק וקראתי: "ימשי?" היתה שתיקה ואז הצגתי את עצמי והוספתי "מקיבוץ יפתח". נשמעה אנחת רווחה: "עכשיו אני מבין מי קורא לי ימשי. נו, אז מה שלום חאג'ם? ואיך שייקה?" חזר מיד לעגה הפלמ"חאית ולכינויי החברים מימי ההכשרה שאיש כבר לא משתמש בהם (מזל שגם אני קצת היסטוריון אז ידעתי על מי הוא מדבר. שייקה אגב, היה הכינוי הפלמ"חאי של... אבא שלי).

בשבוע בו נכתבות שורות אלה, ב-8.1.2020, נפטר רפי בן משה, כן, למדתי לקרוא לו כך, כי מאז שחזר לתל אביב איש לא שמע על ימשי.

ונעבור לסיפור-רון.

אבי טולדאנו
"אני בכלל לא רציתי ללכת ללהקה צבאית" אמר לי מי שהיה כבר בעת גיוסו, כוכב מוכר. הוא זכה בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" (מעין גירסה רדיופונית של "כוכב נולד") והשיר ששר שם, "זוהי יפו", היה ללהיט גדול.. שירים נוספים כבר התנגנו בקולו, אבל הוא ראה את עתידו הצבאי במסלול אחר. כחניך נלהב בתנועת השומר הצעיר במרוקו, זייף את חתימת אביו על מנת לעלות ארצה בלי ידיעת הוריו. הגיע חדור מוטיבציה לקיבוץ רוחמה שבניו שירתו בצבא בתפקידים משמעותיים, וכעת רצה: "רק קרבי!"


הגיע מועד הגיוס, והוא לא כל כך הבין מדוע שולחים אותו דוקא לטירונות שיריון, אבל נדלק באהבת הטנק וחיכה לרגע שיצוות באחד מהם. אלא שביום סיום הטירונות נקרא ללשכת המפקד והלה הודיע לו חגיגית: "אתה מוצב בלהקת גיסות השיריון". אבי טולדאנו מגלה לי שברגע ההוא, פשוט נשבר: "התחלתי... לבכות. אמרתי שאני רוצה שירות קרבי, אפילו לא עשיתי בחינות ללהקה, לא הבנתי מאיפה זה בא לי". אבל המפקד אמר לו בבטחה גמורה שאין כאן טעות: "אתה בלהקת גיסות השיריון".
כשהגיע ללהקה החלו הענינים להתבהר ולאט לאט הבין מה קרה.

ביבר ובן-משה "פעם שיריונר, תמיד שיריונר", "פעם כדוריסט, תמיד כדוריסט"
אז הנה תמצית השתלשלות הענינים שהביאה את אבי טולדאנו, כמעט על כורחו, ללהקת גייסות השיריון. בשנת גיוסו, 1965, עמד בראש ענף בידור, במפקדת קצין חינוך ראשי, שאול ביבר. האיש כונה "אבי הלהקות הצבאיות", והיה מחויב כמובן לכל להקות צה"ל. אבל, למרות מחויבותו זו, נשאר הקצין נאמן לכור מחצבתו, שהרי את דרכו הצה"לית החל בשיריון, שנאמר "פעם שריונר, תמיד שיריונר". ביבר שמע ברדיו את התוכנית "תשואות ראשונות" ואמר לעצמו, שאת הזמר הזה הוא רוצה אצלו. אמר ופעל.


לקצין חינוך ראשי היה אז יועץ מוסיקלי. והיועץ הזה היה... רפי בן משה. וביבר ידע הייטב שליועץ הזה היה תפקיד נוסף. הוא היה גם המנהל המוסיקלי של להקת... נכון... גיסות השיריון. ובנוסף, שניהם היו... כדוריסטים. חניכי בית הספר החקלאי כדורי. ביבר הבין מיד שממנו תבוא הישועה. "פעם שריונר, תמיד שיריונר". "פעם כדוריסט, תמיד כדוריסט". חבר אליו, והשניים סידרו את כל מה שצריך. תחילה שלחו את טולדאנו בלי ידיעתו לטירונות שיריון, ואחר כך דאגו שעל שולחן מפקד הבסיס תחכה הוראה שעל טוראי טולדאנו להתיצב ביום ראשון לחזרות להקת גיסות השיריון. מבחני קבלה? באמת מיותר לכוכב בסדר גודל כזה (ולשני פונקציונרים שכאלה).

היתה עוד בעיה קטנה. זוכרים מה קרה כמה שנים אחר כך ליאיר רוזנבלום בלהקת הנח"ל? כשרצה לתת סולו אחד יותר מדי לגידי גוב שרק עכשיו הצטרף ללהקה? הלהקה התמרדה ורוזנבלום התפטר באמצע החזרות. אלא שרפי בן משה היה כנראה זהיר יותר. המשיך אבי טולדאנו לספר: "הגענו לפגישה ראשונה עם רפי, הוא הגיש לנו את השירים שהוא מיעד ללהקה, ולי הוא קרא אליו הביתה. הלכתי אליו ורק שם, לבד בבית, השמיע לי על הפסנתר את הסולו שיעד לי... שלא לאהוב אותך".

זוהי יפו, זהו גמזו
אבי טולדאנו: "ההחלטה שאני אשיר את השיר היתה על בסיס השיר הראשון שגמזו כתב לי, 'זוהי יפו'. אבל בסופו של דבר, מה שפתח לי את הדלתות להצלחות העתיד, היה 'שלא לאהוב אותך'. הרי 'זוהי יפו' יצא מהמצעד מהר מאד, אבל 'שלא לאהוב אותך' ישב בראש המצעד זמן רב וגם היה שיר השנה. בזכות רפי שבחר בי ובזכות השיר של גמזו, הייתי שלוש שנים זמר השנה". 

מסתבר שגם ליוסי גמזו יש זכרונות מהפסנתר של רפי בן משה: "ישבתי עם רפי ליד פסנתרו בדירתו ברח' אלכסנדר ינאי בתל-אביב והיו לנו שעות יצירתיות יפות מאד. נתתי לו את הטקסט והוא הלחין על פיו את 'שלא לאהוב אותך איך אפשר?'". וכך, שנים משיריו הגדולים ביותר של אבי טולדאנו נכתבו על ידי יוסי גמזו.

 

הנה להקת גייסות השיריון, עם "שלא לאהוב אותך איך אפשר?" מתוכניתה "שישה ימים בטנק" משנת 1969.

עם פטירתו של רפי בן משה ב-8.1.20 כתב לזכרו יוסי גמזו את השורות הבאות:

הוּא הָיָה מִין מַַעֳיָן שׁוֹפֵעַ זֶמֶר
הוּא הָיָה כְּוָאדִי זֶה שֶׁלֹּא חָרַב
תַּמְצִיתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַמְּפַזֶּמֶת
אֶת שִׁירָיו שֶׁל עַם חוֹזֵר אֶל נְעוּרָיו

 

והנה, ביצוע מאוחר של השיר מפי אבי טולדאנו בפסטיבל עין-גב.
הערת אגב - מאחורי אבי טולדאנו, ממש במקרה, הבחנתי מלווה בחליל, סקסופון וקלרינט, פטר ורטהיימר. יומיים לפני פטירתו של המלחין, רפי בן משה, נפטר פטר ורטהיימר.
יהי זכרם מבורך ומתרונן.

 

 

שלא לאהוב אותך איך אפשר