עפר גביש - אירועי זמר

זה חוזר

את הסיפור הזה אני מתחיל לכתוב בצרפת, בטיול מזמר המשלב את הריביירות האיטלקית והצרפתית. חלום אמיתי. זימרנו אותו כמה ימים לפני ראש השנה, כי הוא התאים גם למקום וגם למועד. להתחדשות שבחג הזה. ולאופטימיות שאנחנו מבקשים תמיד.

פעמים רבות אני שולח את השיר הזה כברכה לשנה חדשה. עברית, אזרחית, לא משנה. קבלו אותו גם אם אין איזה ראש שנה בסביבה.

 

"זה חוזר"
זה התחיל בשנת 1967, ז’וליאן קְלֵר, (Julien Clerc) שעדיין איש לא הכיר אותו (ובכלל עוד נקרא פול אליין לֶקְלֵר), היה סטודנט לאנגלית באוניברסיטת סורבון שבפריז. למען האמת יש לומר שהלימודים לא כל כך ענינו אותו, בשנתיים האחרונות הקדיש הכל, זמן ומרץ, כמעט רק לכתיבת לחנים, זאת למרות שלא היה לו מי שיכתוב להם מילים. אז איך ימצא הצעיר האנונימי וחסר הקשרים הניאותים, תמלילן? זה אחד הדברים המיוחדים בסיפורו של השיר הזה. באופטימיות שבו. גם בשיר וגם בסיפור כתיבתו.

ערב אחד נכנס לקלר הנ"ל לבית הקפה של הסטודנטים בכיכר הסורבון, נעמד בין השולחנות וכלאחר יאוש צעק: “אולי יש כאן מישהו שרוצה לכתוב מילים למנגינות שלי?”. אני מדמיין שהשתררה תדהמה, ונפלה שתיקה, אך לפתע נשמע מאחוריו קול: “אני מוכן לכתוב”. הוא פנה אל הקול ונדהם לראות שהדובר הוא, לא פחות ולא יותר, כותב הלהיטים הגדול, הענק, אַטִייֶן רוֹדָה-זִ’יל. ( Etienne Roda-Gil ) יוצר שמאחוריו כבר להיטים גדולים ומצליחים. כך החל שיתוף פעולה פורה ורב שנים, בין שני היוצרים, שהוליד במהרה גם את השיר בו אנו עוסקים הפעם.

 

השניים החלו לכתוב ביחד, פול אליין לקלר, בחר לעצמו את שם הבמה, ז'וליין קלר, הצליח להשיג פגישה בחברת התקליטים פאתה-מרקוני, הם השתכנעו להשקיע בבחור, הפיקו לו תקליט וקליפ ראשון. והנה, שוב הייטיב עמו המזל. יומיים לאחר שיצא התקליט, פרצו אירועי "מאי 68", ברחבי צרפת (הפגנות סטודנטים, שביתה של 10 מיליון עובדים, "דני האדום"). מאחר ועובדי תחנות השידור שבתו, כללו כל השידורים בכל התחנות, רק מוסיקה מסביב לשעון ובעיקר של שירים חדשים. כך זכה אחד משירי הצמד ("חיל פרשים" קראו לו) להשמעות אין-סוף, תפס תאוצה והיה להמנון התקופה. ז'ולין קלר היה בתוך ימים ספורים לכוכב ענק. מהר מאד זה עזר גם לשיר בו אנו עוסקים הפעם.

 

זה שום דבר, וזה המון
אחד השירים שכתבו השניים בהמשך שתוף הפעולה ביניהם, היה Ce n'est rien (מבטאים "סֶה נֶה רִיאַן"). בתרגום ישיר משמעותו, "זה שום דבר", וגם "זה בסדר", או "זה לא נורא". בשיר מונה אטיין רודה-ז'יל שורה של דברים חולפים, שסיומם יכול להעציב, אך הנה הוא מבטיח לנו שהם עוד יחזרו. יש עתיד. שמש שוקעת תחזור לזרוח, ציפור שעפה תשוב לקנן, במקום אוניה שהפליגה יעגנו עוד רבות. בקיצור, שיר אופטימי.

הנה הוא בהופעה חיה הכי ישנה שמצאתי, 1971, השיר (והזמר) בשיא תפארתם

ואיך זה מגיע הנה?
בארץ נמצאנו בימים ההם בעיצומו של גל השפעה צרפתית על תרבותנו. דן אלמגור הסביר שהשירים הרוסיים איבדו מזוהרם. הם היו עכשיו "תרבות ישנה", קומוניסטית, נחלת העליות הראשונות, גם עם הבריטים לא הסתדרנו ולאף אחד לא התאים לשיר כאן באנגלית, ומה שתפס את היוצרים ואת העם בכלל, היו השירים הצרפתיים. אמנים משלנו יצאו לתקופות ארוכות לפריז, דן בן אמוץ, הדודאים, שלושת המיתרים, עמוס קינן, יוחנן זראי, נעמי שמר ועוד רבים רבים, גדשו את בתי הקפה שעל הסיין וספגו את התרבות והשפה והמוסיקה. ומצד שני, זמרים צרפתיים נעשו אורחי כבוד מבוקשים בארץ, הקומפניון דה-לה שנסון, ז'ק ברל, מוסטקי, אזנבור, ביקרו בארץ וכבשו לבבות.

 

כך פגשה במוסיקה הצרפתית גם הפזמונאית, רימונה די-נור, זו שכתבה ללהקת חיל הים, "שוטי שוטי ספינתי...", לחוה אלברשטיין כתבה "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב", זו שזכתה בפסטיבל הזמר עם "מי יודע כמה", וערב מלחמת ששת הימים הלהיבה עם "החזיקי לנו אצבעות". גם היא התלהבה מהזמר הצרפתי: "אהבתי את השירים שלהם – סיפרה לי - אפילו התחלתי ללמוד את השפה וזה היה אחד השירים שממש אהבתי".

 

והגירסה העברית
"כשמתרגמים פזמונים זה בדרך כלל לא אחד על אחד – המשיכה רימונה די-נור - מה שחשוב זה לשמור על המסר. את השיר 'זה חוזר' כתבתי ברוח השיר של ז'וליין קלר. אז לא משפט מול משפט, גם את שם השיר לא תרגמתי במדויק, אבל לקחתי ביטוי המופיע בשיר. אפילו פעמיים".

מאחר וידוע שיש פזמונאים ומשוררים שעברתו שירים מבלי להבין את שפת המקור, שאלתי את רימונה די-נור אם נעזרה בתרגום אנגלי של השיר, או שמישהו דובר צרפתית עזר לה בהבנת השיר המקורי, "זה היה כשכבר ידעתי מספיק צרפתית, לא, לא נעזרתי באף אחד". ואיך זה הגיע לדני גרנות? "דני ואני היינו מיודדים, אני יזמתי ומסרתי לו את השיר". וז'וליאן קלר? יודע על הגירסה העברית? אמר משהו? "לא היה לי קשר איתו, אני אפילו לא יודעת אם בצרפת יודעים שיש לשיר גירסה עברית".

הנה השיר בלבושו העברי, מתקליט שאף נתן לו את שמו. יצא ב-1971, העיבוד של מתי כספי.

 

ברכה לעתיד טוב ואופטימי
השיר "זה חוזר", נקשר אצלי לקבוצה של שירים אופטימיים, משמחי לב ומחזקי נפש. "הכל פתוח, עוד לא מאוחר", (נעמי שמר), "החיטה צומחת שוב" (דורית צמרת), "מעבר לפינה אהבה חדשה ממתינה" (שוב נעמי שמר), "באביב את תשובי חזרה" (תרגום של אבי קורן לשירו של שארל אזנבור). כל פעם שנדמה לנו שדברים טובים עברו מן העולם, שהכל הולך לאיבוד, ש-"אז היה הכל טוב", ש-"אומרים שהיה פה שמח", ו-"הצעירים של היום...", כל פעם שתנוח עליכם רוח נכאים, האזינו לדני גרנות במילותיה של רימונה די-נור, האזינו לז'וליאן קלר, אפילו אם אתם לא מבינים מילה צרפתית, זה יעשה לכם טוב על הנשמה, זה יביא לכם תקוה. "זה חוזר".

זה חוזר
עוד שבוע, עוד שנתיים
או יותר.
זה חוזר
זה עצוב כשזה חולף
כשזה עובר.
אך זה חוזר
כמו ספינה המפליגה
עד אין סוף
אבל אלף אוניות
במקומה
חוזרות אלינו אל החוף.

 

על כל חרצית, על כל רקפת
הנובלת או נקטפת,
יש תמיד ארבע, חמש או שש
או שבע-מאות פריחות
ועל כל שמש השוקע(ת)
בלבי אני יודע(ת)
שאי שמה מאירות
אלפי זריחות.

 

 

 

זה חוזר
עוד שנה ועוד אלפיים
או יותר.
זה חוזר
זה עצוב כשזה חולף
כשזה עובר.
אך זה חוזר
כמו ציפור אשר פרחה
טרם סתיו
אבל אלף סנוניות
במקומה
עלינו יפרשו כנף.

על כל חרצית...

זה חוזר
עוד שבוע, עוד שנתיים
או יותר.
זה חוזר
זה עצוב כשזה חולף
כשזה עובר.
אך זה חוזר
כמו כוכב אשר נפל
משחקים
אבל אלף מאורות
במקומו
לילה לילה נדלקים.

על כל חרצית...

 

 

ולסיום, גירסה נוספת ודוקא שוב בצרפתית. גירסה שאני מאד אוהב ורואה בה המון אופטימיות. ז'ולייאן קלר שר באולם האופרה של פריז, בליווי תזמורת סימפונית. השנה 2012, כלומר הוא כמעט בן 70 והוא כל כך חיוני, וחי, ושמח, והקהל אוהב אותו ושר איתו, מבוגרים וצעירים שאפילו הוריהם עוד לא נולדו כשיצא השיר לאור.

אופטימיות כבר אמרנו???

(ועוד בענין אופטימיות, גם אם מופיע לכם סימן שחור לבן כאילו הסרטון הוסר מהרשת, היו אופטימייפ, לחצו עליו, בדרך כלל זה עובד)

 

 

נ.ב.:

אני מתכנן שגם בשנה הבאה נשיר את השיר הזה בצרפת.

רוצים להצטרף? לפחות לבדוק האפשרות לכך? אולי בכלל להצטרף לטיול אחר? באיטליה? במדינות הבלטיות? איידע אתכם בשמחה על תוכניותינו לטיולים בחו"ל ב-2021.

לחצן כאן ואעדכן אתכם