אהבת איתמר בן אבי
"התקבלתי באותו היום לאוניברסיטה, ולקול ישראל", סיפר דודו ברק (ראיון איתי 11.5.2011). "כחלק מהליך הקליטה בתחנה, הוזמנתי לשיחות עם מנהלי החדשים. באחת הפגישות האלה קיבלתי רמז עבה. מנהלת התוכניות הקלות של קול ישראל, ביקשה ממני לקרוא מאמר אודות אביה במעריב".
אני מדמיין את המעמד הזה. מנהלת רמת מעלה, משוחחת עם צעיר שהתקבל לעבודה כעורך מוזיקלי, ובסוף השיחה אומרת לו משהו כמו: "שמע, יש היום במעריב כתבה שכדאי לך לקרוא. היא על...אבא שלי".
בשביל להבין את המצב המיוחד יש להוסיף עוד כמה פרטים. השנה 1972, באמתחתו של העובד החדש יש כבר, שירות צבאי בגלי צה"ל, לימודי טלויזיה בניו יורק, ואפילו כמה להיטים. והמנהלת? כן, גם זה חשוב להשלמת התמונה. דמות ידועה, ממשפחה רבת הדר, מותיקי המנהלים בתחנה, נכדתו של אליעזר בן יהודה, בתו של איתמר בנו, דרורה בן אב"י. ולבקשה של דרורה, גם אם נאמרה ברמז, לא נהגו לסרב.
דודו ברק: "הבנתי את הרמז. באותו היום כתבתי את השיר. השמעתי לה אותו אחרי שכבר הולחן על ידי נורית והוקלט על ידי מירי אלוני. שנינו עמדנו יחד בחדר ובכינו. הייתי בן 24".
אהבת איתמר בן אב"י
מילים: דודו ברק, לחן: נורית הירש
הִנֵּה וְרֶטֶט בְּעָרְפִּי שׁוּב יַעֲבֹור
אֵיכָה דִּיבְּרָה הָאַהֲבָה שֶׁל פַּעַם
בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם אִישׁ טָהוֹר טָהוֹר
אָהוֹב אָהַב כָּאוֹב כָּאַב בְּזַעַם
וְזֶהוּ דְּבַר אַהֲבָתוֹ עוֹלָה בַּלֶּהָבָה
אֲשֶׁר שָׁמְעָה נְסִיכָתוֹ
לֵאָה הָאֲהוּבָה
אֶת לֵאָתִי אָהַבְתִּי לַמְרוֹת רְצוֹנָהּ
מִי יִתֵּן יָכֹלְתִּי לָסוּר לִמְעוֹנָה
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כָּל כָּךְ
אֲנִי נוֹשֵׁק אוֹתָךְ כָּל כָּךְ
לוֹ אֲהַבְתִּינִי לֵאָתִי
חַיַּי לָךְ וּמוֹתִי
וְהוּא אָמַר לָהּ אֶת שׁוֹכֶנֶת בִּלְבָבִי
וְצַר עֲלֵי בֵּיתָהּ וּתְשׁוּקוֹתֶיהָ
חָתַם בְּלַהַט אִיתָמָר הוּא בֶּן אָבִ"י
שָׁלוֹשׁ שָׁנִים בָּכֹה בָּכָה אֵלֶיהָ
בִּקֵּשׁ לָשִׂים קֵץ לְחַיָּיו בְּאֶקְדָּחוֹ הַקַּר
וְשָׁר לָהּ נַחַל דִּמְעוֹתָיו
וְשָׁר וְשָׁר וְשָׁר
את לאתי אהבתי...
לֵאָה סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת בַּמַּחְבּוֹא
פֶּחָם שְׂעַר רֹאשָׁהּ צָחוֹת פָּנֶיהָ
נִשְׁבַּע הוּא לְהָמִית דְּמוּתָהּ בִּלְבָבוֹ
בִּשְׁבוּעָתוֹ נִכְשַׁל וְשָׁב אֵלֶיהָ
אֵי אָז מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים
הָלְכָה הִיא אַחֲרָיו, מֵאָז לֶכְתּוֹ פַּעֲמוֹנִים
נוֹגְנִים לָהּ אֶת שִׁירָיו
אֶת לֵאָתִי אָהַבְתִּי...
הנה אהבת איתמר בן אב"י, בביצוע הזמרת שפרסמה אותו בראשונה, מירי אלוני. ההקלטה מערב הוקרה במלאת 80 למלחינת השיר, נורית הירש. ("צוותא" 25.9.2022).
אהבת איתמר בן אב"י
הבה נקפוץ כמה שנים קדימה מאירוע כתיבת השיר ב-1970, אל שבוע השפה העברית תשפ"ד, ינואר 2024. על הבמה גיל חובב, בנה של דרורה בן אב"י שלעיל, מגיש מופע בעקבות ספר שפרסם "לאהוב בעברית" ובו מכתבי אהבה שכתבו סבו וסבתו, זה לזו וזו לזה (לאהוב בעברית, גיל חובב, הוצאת קרפד, 2023).
כמו שאת הכל בחייו, גיל חובב עושה בצורה מיוחדת, כך גם את המופע הוא פותח בדרך מקורית: "לפני שאתחיל בסיפור, אני מזמין אתכם... לשיר". תוך רגע התנגן ברקע ליווי לשיר (פלייבק, בשפתנו), הוקרנו מילים, ואנשים שבחרו בכלל לשמוע הרצאה, או באו לראות מופע, התחילו לשיר: "הִנֵּה וְרֶטֶט בְּעָרְפִּי שׁוּב יַעֲבֹר, אֵיכָה דִּבְּרָה הָאַהֲבָה שֶׁל פַּעַם...".
והרטט והכאב שבשיר התחלפו מיד בסיפור קולח וחייכני. ולמרות שכולנו כבר מכירים רבים מהפרטים, כי כולנו קראנו ושמענו, ומי שבא ל"הרצאה" כזו ודאי יודע לאן הגיע, למרות זאת, הסיפור ריתק אותנו, העלה בנו חיוך, וכמובן שהצליח גם לחדש דברים.
בלורית לא עוברת בתורשה
כבר בסיפור הרקע, בעובדות היבשות, אנחנו צוחקים. גיל חובב מקרין על המסך את תמונת סבו בנעוריו, הוא מתיצב לידה ובהומור עצמי הוא אומר את המשפט שכאן בכותרת: "בלורית לא עוברת בתורשה". ככה בערך זה נראה (בתוספת "בישול" גרפי קטן שלי):
אז מה הסיפור. תקציר בלבד
סיפור אהבתם של איתמר ולאה סופר רבות, וכאן יבוא בקיצור, ואולי בתוספת כמה פרטים שפחות דובר בהם (ולפעמים דוקא הם המענינים, לא?)
היא היתה בת 16, הוא בן 26. היא ספרדיה גאה, הוא אשכנזי. היא מ"משפחת אצולה", הוא ללא מעמד, ללא אמצעים, אביו מסוכסך עם מנהיגי הישוב הישן ובעצם עם רבים מתושבי ירושלים. ודוקא בה, בלאה אבושדיד, הוא, איתמר בן אב"י, התאהב. ולדבר כזה סירבה אימה בכל תוקף. 
אביו של העלם, אליעזר בן יהודה. נולד ב-1858, עלה ב-1881, ומיד הרגיז את אנשי הישוב הישן. כי לא רק שדיבר בעברית, אלא קרא לכולם לעשות כמוהו. ועברית היא לא רק שפה קשה ולא מדוברת (דיברו כאן יידיש, לדינו, צרפתית, ערבית...) אלא שעברית היא שפת הקודש, שפת התפילות, לדבר בה יום יום? לקלל? לאהוב? מהפיכה.
בעזרת השם
בשנת 1882 נולד בכורו של בן יהודה, בברית המילה הכריז המוהל: "ושמו בישראל...", תשובת האב הגאה היוותה עוד מהפיכה. בספר זכרונותיו, "עם שחר עצמאותנו", סיפר בן-אב"י על התשובה שנשמעה: "ושמו בישראל... עֵבֶר". המוהל הופתע והאב הטרי הסביר: "כך נקרא זְקַן-זְקֵנוּ של אברהם העברי".
בדקתי את אילן היוחסין הזה בבראשית פרק י"א וזה מה שמצאתי: [ נֹחַ > שֵׁם > אַרְפַּכְשָׁד > שָׁלַח > עֵבֶר ]. עצור. תחנה הראשונה. מַמְשִׁיכִים: [ עֵבֶר > פֶּלֶג > רְעוּ > שְׂרוּג > נָחוֹר > תֶּרַח > אַבְרָם ]. הגענו. אז לסיכום, עֵבֶר הוא נין של שם, והוא סבא רבא של סבא רבא של אברהם אבינו. מהעֵבֶר הזה כולנו נקראים עבריים, מכאן שפתנו נקראת עברית, לימים היה גם מי שהציע לקרוא למדינה העומדת להיוולד בשם "עבר". וכך גם מחייה השפה העברית רצה לקרוא לבנו.
אלא שהמוהל לא הסכים. ממשיך בן-אב"י לצטט בספרו את תלונתו: "'מעולם לא שמעתי שם כזה.' 'אין שם כזה נהוג בקהילתנו.' לשוא ניסה אבי להסביר". בשלב זה ניסה חלוץ השפה החדשן להציע שם שני לרך הנולד, "איתמר". זה השם שרצתה לתת לו אימו, דבורה. איתמר היה בנו הרביעי של אהרן הכהן, אחיו של משה, שנקרא לכהונה לאחר ששני בניו הראשונים נהרגו בעת חנוכת המשכן. אך גם שם זה לא היה ולא נשמע בירושלים בימים ההם, ומסיים בן אב"י: "וכדי לשים קץ לויכוח הציע אבא: 'יהיה אם כן בן-ציון'".
ואיך חזר לתמונה השם שבו נקרא לבסוף? האיש המיוחד הזה, בחר לעצמו את השם: "על השם 'איתמר' שבחרה אמי הטובה, לא ויתרתי. בהגיעי לבגרות, אימצתי לי את השם הזה".
ומה קרה אז?
אליהו הכהן: "כל תושבי ירושלים עקבו, מה יכתוב היום איתמר ללאה". ואיך ידעו כולם מה כתב לה? פשוט מאד כי זה פורסם בעיתון. ולא על ידי "רחל המרכלת", או תוכנית הטלויזיה של גיא פינס, אלא על ידי הגיבור הראשי בעצמו. כי לאיתמר בן-אב"י היה עיתון. "דואר היום"'.
בכל שבוע הופיעה הכרזה, שיר, מכתב, שכתב בן אב"י לאהובתו. כשהחיזור הסתבך ולא נשא פירות, כתב העיתונאי בעיתונו, רמז דק, בצורת שיר על אקדח המונח ולא במקרה, על שולחנו: "עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא מֻנָּח, עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא שׁוֹכֵב, וּמַמְתִּין לִפְקֻדָּתִי. הוּא מְפַהֵק וְנוֹצֵץ, הוּא מַאֲרִיךְ לְשׁוֹנוֹ וְתוֹהֶה לִקְרָאתִי. כִּי מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וַאֲנִי כָּאוּב, לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי."
האיום הזה היה נורא, ועל כך אני קורא בכמה מקומות משפט שהיום נשמע קצת מוזר. "בשלב זה החליט האבא, להתערב". רגע אדוני, בן יהודה, איפה היית עד לשלב האקדח? מה, לא ידעת מה קורה אצל הבן יקיר שלך? רק עם איומים מזיזים אותך? האב היה עסוק מאד בענינים חשובים יותר והאמהות טיפלו בעניני המשפחה. וכשהחלו נשמעים איומים להשתמש באקדח, פנה האב לתיווכו של מי שהיה בדרך כלל אויבו, מי שנגדו יצאו עיתוני האב והבן בהשמצות נוראות, בסיפורים איומים, באיומים משפטיים. המורה ענתבי.
ומה אמרה הנערה
המורה מחל על כבודו והתערב והביא את המשפחות לדבר, ואז סוף סוף עשו (את מה שחיכיתי כל הזמן שיקרה), שאלו את פי הנערה.
שאלתי גם אני את גיל חובב. נכדם של הרומיאו ויוליה שלנו, "השירים הסיפורים האגדות מספרים כמה אהב איתמר את לאה, איפה היא היתה כל הזמן הזה? איפה חל המהפך והנערה התמימה, ששיחקה אותה hard to get, החלה לאהוב את המחזר המבוגר ממנה בעשר שנים?". וענה הנכד: "היא אהבה אותו כל הזמן. מן הרגע הראשון".
וכששאלו את פי הנערה (ולפי גירסה אחרת אימה היתה זו ששאלה אותה): "ומה את רוצה?", ענתה בקצרה: "את פי אמי לא אמרה אך לאחר לא אינשא". במילים אחרות, את לא רוצה שאתחתן איתו? בסדר, אבל נכד ממני לא יהיה לך, כי לא אתחתן עם מישהו אחר. והאיום הזה היה כבד אף יותר מאיום האקדח והאירוסין התקיימו, והחופה הועמדה.
בהופעה ממשיך גיל חובב לתאר בדרכו הציורית והחייכנית, את שלבי המסע אל האושר. בענין החתונה, למשל, הוא מספר שהיתה ענקית ומפוארת. דוגמא להמחשה היא ההזמנה שפורסמה, כמובן, בעיתונות המשפחתית. שימו לב, אומר גיל: "החתונה התקיימה במלון היוקרתי אמדורסקי, שימו לב ששלחו התנצלות לכל מי שמרגיש קשור לשמחה ולא קיבל הזמנה, שיבוא". והנה בהזמנה כתוב בפירוש: "מתכבדים לבקש מכל המכרים והידידים שאולי בשגגת המזכירים או בטעות הדואר לא הגיעה אליהם ההזמנה הפרטית, לראות בהודעה זו כהזמנה". איך פספסנו...
סוף דבר
בשנת 2014 נתקלה עיני בידיעה אודות ביקור שערך גיל חובב באזור הולדתו של סבא-רבא שלו, אליעזר בן יהודה. מדובר בכפר קטן בבלארוס, בשם לוז'קי שבו נולד, ובעיר גדולה מעט יותר בשם גלובוקיה שבה התחנך ולמד לאהוב את העברית. מיד החלטתי שאני נוסע לשם. מארגן טיול מזמר ובכיכר שהוקדשה לזכרו, אשיר את שני השירים הנקשרים אליו, "אליעזר בן יהודה" (ירון לונדון, ומתי כספי), ואת שירנו מסיפור-רון זה, "אהבת איתמר בן אב"י.
אז שוחחתי בפעם הראשונה עם גיל חובב, ולאחר שנתן לי מידע והנחיות ועצות, רגע לפני שנסגר הטלפון, אמר לי "אבל אתה הרי לא באמת נוסע לשם, נכון?". הסיבה לפליאה היתה שהמקום מרוחק כ-5 שעות נסיעה מכל אתר תיירות מוכר, הכביש משובש, בקיצור, נראה שאף ישראלי לא ביקר שם (טוב, חוץ מגיל). עניתי לגיל שדבריו רק מאתגרים אותי, והבטחתי לשלוח תמונה כשאחזור. אז הנה נסענו, מורת הדרך היתה, תחיה תמרי, ואנכי, מנחה השירה ומספר סיפורי הזמר. ואלה התמונות ששלחתי אליו.
עד כאן
אעצור כאן את הסקירה, היו עוד עלילות רבות לצמד הנכבד והנחמד, אלא שניסיתי להתרכז בשיר. משהתקיימה החתונה, אפשר היה לכתוב אותו (כמובן 58 שנים אחר כך). הקוראות והקוראים המתענינים יכלו למצוא עוד ועוד מסיפורי הזוג בן יהודה, בספר "לאהוב בעברית", ובהופעה בשם זה, שמגיש אחד מהתוצרים של החתונה ההיא, גיל חובב.
