איזו מדינה איזו מדינה

הקדמה ש(כאילו) לא קשורה...
כשלתמלילן בא לראש איזה צירוף מילים מענין והוא במקרה בטיול, או ברחוב, או עם חבורת אוהדי מכבי נתניה, הוא כותב אותו על פתק ןוהכל בסדר. אבל מה יעשה המוסיקאי? זה אחד הקשיים של מלחינים. פשוט לזכור. בימים שלפני הטלפונים הניידים, זו היתה בעיה. המנגינה בורחת לך. מה עושים? על כך נסב סיפורנו.

והנה מה שסיפר לי יוני רועה
"זה היה באמצע שנות ה-80, בזמן נפילת הבורסה, מצב כלכלי קטסטרופלי, יום שישי 11 בבוקר, ישבנו כמה חברים בקפה פַּפָּה בנתניה, אוהדי כדורגל, מכבי נתניה, חברים, כולם בבאסה, זה פיטרו אותו זה רוצה לעזוב את הארץ וההוא פשט את הרגל, ופתאום, מצאתי את עצמי ממלמל 'איזו מדינה, איזו מדינה'".  הצירוף הזה המשיך להתרוצץ לו בראש, והתחיל לגדול, "איזו מדינה... מיוחדת במינה...", אחרי עוד כמה וכמה פעמים כאלה, זה התחיל להזדמזם. עם מנגינה: "איזו מדינה, איזו מדינה, איזו מדינה מיוחדת במינה...". יוני רועה המשיך לספר ולשיר לי בטלפון ולהתלהב כאילו זה קורה ממש עכשיו: "פתאום הבנתי שזה הולך לכיוון של שיר חדש". ואז עלתה הבעיה שנזכרה לעיל, איך לזכור את המנגינה הזו. 

אתנחתא היסטורית
יוני רועה נולד בנתניה ב-1962 ובגיל צעיר גילה כשרון מוסיקלי. כמו רבים החל לנגן בגיטרה ובפסנתר ובגיל 14 הקים הרכב נוער ששר גירסאות כיסוי לשירי רוק מוכרים. כמו רבים. עד כאן. מגיל צעיר יוני רועה גם כתב שירים, במהרה התחיל גם להקליט אותם. את שירותו הצבאי עשה בצוות הווי הגדנ"ע. (היתה להקה כזו, גם דודו טופז התחיל שם!). כשהשתחרר, הכיר את אלי לוזון, שניהם עדין בלתי מוכרים כמובן לקהל הרחב. יוני רועה הבחין בכשרונו של אלי לוזון, השניים התיידדו, החלו להופיע יחד ויצאו להופיע בבריסל. "גרנו יחד, שרנו במועדונים, אני שרתי בעברית ובאנגלית ואלי שר מזרחי. אז גם החלטתי שאני עושה מאלי לוזון כוכב" ואכן, זה קרה. הם חזרו לארץ ומיד התחילו לעבוד על תקליט. ההצלחה של אלי לוזון שתבוא בקרוב, היתה הרבה מאד בזכותו של החבר הטוב יוני.

אתנחתא היסטרית
זוכרים? אנחנו בשאלה מה עושים כשמנגינה מתחילה להזדמזם לך באמצע מפגש אוהדי מכבי נתניה. יוני רועה: "ממול לבית הקפה פפה, היתה חנות המוסיקה המיתולוגית של רוזר, עזבתי את החברים, ורצתי בהיסטריה לחנות של רוזר וצעקתי 'תן לי מיד קלטת'. רוזר לא הבין מה קורה, מה קלטת? למה בצעקות? קח קלטת, 'יש לך פה טייפ?' צעקתי לו. רוזר ההמום הראה לי טייפ קסטות שעמד שם. קילפתי בידיים רועדות את הפלסטיק, וכל הזמן המשכתי לזמזם 'איזו מדינה... איזו מדינה... איזו מדינה מיוחדת במינה'. הכל היה כבר מוכן, רק להקליט, אבל איך אני יכול לשיר באמצע החנות???  הכנסתי את הקסטה לטייפ, לחצתי record-play  והתחלתי לשיר בלחש, 'איזו מדינה, איזו מדינה...' כשהבנתי שזה מוקלט, חזרתי לנשום".

השיר מגיע לאליהו
"חזרתי הביתה, גמרתי לכתוב את השיר והתקשרתי לאליהו", המשיך יוני לספר בהתלהבות. כך מכנה יוני את אלי ידידו: "עליתי על משהו מגניב – צעק ללוזון - שיר מחאה". יש במשפט הזה שני דברים ש"עלה" עליהם. האחד זה השיר, השני זה עצם הרעיון לכתוב שיר מחאה מזרחי. תודו שכאלה אין הרבה.

"אליהו" התלהב מהשיר והשניים ניגשו להקליט. בשלב הזה כבר היו בידיהם כמעט כל השירים לתקליטו הראשון של אלי לוזון. דרך ארוכה עשו עד אז בחיפוש אחרי מפיק לתקליט. "פנינו להמון מפיקים. הם לא האמינו בלוזון. 'תראה איך הוא נראה', דחו אותנו. עד שהגענו אל משה בן-מוש. הוא ראה את הפוטנציאל והסכים ללכת עליו". כשכמעט הכל היה גמור אמר להם בן-מוש: "רק תביאו לי עוד שיר אחד, שיהיה שלאגר שמריחים מקילומטר".  עשו הקלטה ביתית והרגישו שיש להם את השיר האחרון החסר בפאזל. 

הכל היה מוכן, בן מוש התלהב ותיאם לשניים הקלטה, נגנים, אולפן. יצאו לדרך. המשיך יוני רועה לספר לי בטון דרמטי: "הגענו, הכל מוכן אליהו מתחיל לשיר ואני שומע מילים אחרות לגמרי 'איזו מדינה יפה... יש לנו מכוניות מפוארות...'. שאלתי 'מה זה? מה המילים האלה?' ואלי התחיל לגמגם: 'שכחתי לעדכן אותך. בן מוש חשב שלא טוב ללכת על שיר מחאה ודאג שיכתבו למנגינה שלך מילים חדשות'". יוני רועה היה המום, עצר את ההקלטה, ומול כולם "בלי חשבון התנפלתי על בן-מוש, 'אתם אוסרים טקסט מחאה? אתם נגד טקסט מחאה? תתחילו לדבר, להגיד את האמת, תהיו כמו הכושים בארצות הברית'... וזה עבד. הם נבהלו ממני. חזרנו למילים המקוריות".

התקליט הראשון של אלי לוזון
כמו שאנחנו יודעים, התקליט הראשון של לוזון היה הצלחה ענקית. השיר "איזו מדינה" הוביל אותו וגם את יוני רועה אל קדמת הבמה. "השיר הזה סידר אותם כלכלית" אמר יוני רועה.

בשנת 2016 אירחה רבקה מיכאלי את אלי לוזון בתוכניתה בערוץ הראשון. לטובת ההופעה כתב יוני רועה בית חדש. בין השאר כתב: "עברו שלושים שנה וכלום לא השתנה, אבדה המסגרת נשארה רק התמונה..."

ביצוע של השיר בתוכנית לילה גוב: