אצלנו בכפר טודרה
כבר כששמעתי בפעם הראשונה את "אצלנו בכפר טודרה", ריתקה אותי השאלה, האם באמת יש כפר כזה, והאם היה מנהג לתת לילד שמתחיל ללמוד תורה, ללקק אותיות כתובות בדבש? שאלתי פה, שאלתי שם, כמו הרבה פעמים אחרות אמרו לי, " למה זה חשוב אם זה אמיתי?", "עזוב את השאלות ותהנה מהשיר" לא עזבתי והנאתי דוקא גדלה כשגיליתי מה שיסופר כאן מיד.
קריזה
זה היה בשנת 1976, כשיצא השיר, במסגרת הצגת המחאה, "קריזה", של תיאטרון חיפה בבימויה של נולה צ'לטון, המפיק דודו אלהרר, שחתימת ידו נמצאת בהפקות רבות למדי, היה זה שהציע לה לצרף לצוות את המוסיקאי, שלמה בר. הגירסה הראשונה של ההצגה נקראה "עצבים" וכתב אותה יהושע סובול. אז פניתי לסובול.
"זו היתה גירסה קאמרית - סיפר יהושע סובול (ראיונות איתי, אי שם בראשית שנות ה-80 ושוב ב- 31.7.2023) - הכל היה ליד חבל כביסה, מאחוריו יצאו השחקנים. אחר כך החליטו בתיאטרון להעלות את זה על הבמה הגדולה". המעבר דרש שינויים, אבל סובול היה במילואים, נכנסו לדוחק זמנים, ונולה צ'לטון פנתה לאיציק ויינגרטן שיערוך את החומרים להצגה הגדולה. שמה המלא של ההצגה החדשה היה "קריזה (אנשים במצוקה)", בתוכנייה מופיע סובול ככותב השירים בלבד.
אישה בשמלה כחולה
שני שירים זכורים מההצגה הזו, "ילדים זה שמחה" (שגם עליו כתבתי סיפור-רון וניתן לקרוא אותו כאן) , ו"אצלנו בכפר טודרה". שניהם זכו להצלחה אדירה. בעקבותיהם שיגשגה הקריירה של שלמה בר לפסגות גבוהות שהניבו שירים רבים, 12 תקליטים, להקה מצליחה, "הברירה בטבעית". ניתן גם לומר שהשירים וההצגה תרמו למודעות הציבורית למצוקת עדות המזרח, ערי הפיתוח והשכונות.
לכתיבת ההצגה והשירים קדם תחקיר שערך יהושע סובול. הוא קיים ראיונות רבים בשכונות ובערי פיתוח. על "אצלנו בכפר טודרה" סיפר לי: "בטירת הכרמל, פגשתי אישה שכל מה שאני זוכר ממנה זה שהיא היתה... איך לומר... 'בעלת מימדים', ושהיא לבשה שמלה כחולה. והיא סיפרה לי על המנהג הזה בכפר... או בעמק... טודרה. מה שכתוב בשיר. המנהג לתת לילד ללקק אותיות בדבש, זה היה הסיפור שלה". חוסר הבטחון בשמו של המקום ואפילו ההיסוס האם זה עמק או כפר, הביא אותי לעצור את שטף הסיפור ולשאול את סובול, אם כבר היה שם, בטודרה, והאם הוא בכלל יודע אם יש מקום כזה: "לא הייתי אף פעם במרוקו, ואין לי מושג אם יש מקום כזה", אמר ומיד ראיתי את ההבדל בין התחקירן ההיסטורי לתחקירן האמנותי. להיסטוריון חשובה האמת, לאמן, עצם העובדה ששמע את הסיפור, עושה אותו ראוי להיכנס ליצירה.
אמרתי לסובול שהשיר בכלל לא כתוב כמו שיר, אין חריזה, אין משקל, אין בית ופזמון. "כששמעתי את הסיפור - ענה - מיד ראיתי שטמון בו שיר, אבל לא רציתי חרוזים, רציתי לשמור על האוטנטיות של הבנאדם המספר. אבל בכל זאת, אגיד, שזה כן כתוב כמו שיר. למרות שאין חריזה, יש משקל פנימי. יש מקצב קבוע בשורות".
אבל יש מקום כזה? ומנהג כזה?
נו, אז יש מקום כזה טודרה?
יצאתי לחפש והתחלתי כמובן ברשת. באתר רציני מאד נכתב שטודרה הוא "כפר דמיוני", ומכאן כנראה שגם המנהג דימיוני. האמת? לא נראה לי. אז המשכתי לחפש.
פניתי למורה דרך שמדריך במרוקו, ידידי גבי זהר. גילוי נאות, גבי הוא שותף שלי בהובלת טיולים מזמרים בארץ ובעולם, במרוקו הוא מטייל בִּלְעָדַי. גבי היה בדיוק בשייט על איזשהו נהר באירופה, אבל מה לנו, עַבְדֵי הָרֶשֶׁת, מרחקים שכאלה. אפילו שגבי בעבודה, איך אחכה לתשובה עד שישוב, אז סימסתי.
גבי לא ענה במילים. רגע קצר אחרי שלחצתי send, נחו בתשובה על צג הטלפון הנייד שלי, תמונות מכפר טודרה. בצבע, ממש מימינו, רבותי וגבירותי, יש כפר כזה.
ומכייון שגבי הוא גם צלם, הוסיף מיד עוד תמונה יפהפיה מעמק טודרה.
ואז הוסיף גבי עוד מידע על הכפר: "לפני כ-500 שנה הגיעו לשם יהודים , בהם מגורשי ספרד, שהשתלבו מהר עם התושבים המקומיים ושמרו איתם על יחסים נהדרים. חיו אחד בתוך השני. היהודים בכפר טודרה בנו את בתיהם כמו המקומיים, מבוץ. היה אפילו בית כנסת שנבנה מבוץ ובית ספר יהודי מבוץ. עם עזיבת היהודים את מרוקו מאמצע שנות החמישים וראשית השישים נטשו כל היהודים את כפר טודרה, ובתי האבן הלכו והתפוררו. מעניין שהמקומיים לא נוגעים עד היום בשרידי בתי הבוץ של היהודים, אולי הם מחכים שהיהודים של כפר טודרה יחזרו…."
"בתוך הכפר - המשיך גבי זהר - נמצאים שרידי בית הספר המפורסם מהשיר, אליו היו הילדים הולכים ולומדים את האלף בית. מרגש תמיד להגיע לשם. אני לוקח את הקבוצה שלי למטה לקניון הטודרה ואז מטפס לתוך שרידי הכפר היהודי עם הסיפור".
ומיד הוסיף גבי תמונה של בית כנסת דומה, העשוי אף הוא מבוץ, ששרד יפה וקיים עד היום בכפר סמוך.
נו ומה עם השיר? אתה משמיע להם את השיר? סימסתי במהירות. וגבי ענה: "תמיד תמיד משמיע להם את הברירה הטבעית והמטיילים ממש בוכים כששומעים את השיר במקום הזה". וזה לא הכל, ההתרגשות עוד גדלה כאשר, "המקומיים מתקבצים מסביב לקבוצה, ואפילו מצטרפים לשירה. בעברית". כן, הם מכירים את השיר, הוא מביא להם גאוה, פתאום הם מוּכָּרִים בעולם הרחב.
שיר לא רק מתעד מציאות, הוא יכול גם ליצור אותה
מאז שכתב את השיר, סיפר לי יהושע סובול, אנשים מספרים לו על עוד ועוד מקומות בהם קיים המנהג ללקק אותיות בדבש, בפולין, בצרפת, צפון אפריקה, אבל בארץ עוד לא הכרנו מנהג כזה. והנה, סיפר לי שלמה בר: "זכיתי באחד הימים לעשות הופעה בגן גדול בתל אביב, והופתעתי שהם כתבו אותיות בדבש, וכולם לבשו לבן, וההורים עמדו בשתי שורות עם דקלים ביד, והילדים, עם כתרי פרחים עברו בין הדקלים וליקקו אותיות כתובות בדבש". אמרתי לשלמה בר: "כל הטקס הזה נעשה בגלל שהם שמעו את השיר, בלי השיר, המנהג הזה לא היה מגיע הנה". השיר לא רק מתעד מציאות אלא גם יוצר.
אצירה אישית אקטואלית לקראת סיום
שוחחתי כמה פעמים לאורך השנים עם שלמה בר, צפיתי בהופעות רבות של "הברירה", באחת מהן ישבתי על הדשא כמטר ממנו. אני מעריך אותו מאד ואוהב את שיריו ואת ביצועיו הרבים לשירי הארץ הותיקים. בשבוע בו מתפרסמים דברים אלה (אוגוסט 2023) ראיינתי אותו שוב ושיחתנו היתה לי קשה מאד. אני מרגיש ששלמה בר נשאר במעברה. ממשיך לדבר על עוול של 75 שנים שנעשה על ידי הציונות והאשכנזים, מתעלם ממהפך פוליטי שקרה לפני כמעט 50 שנים ומכניסת אנשי עדות המזרח לרבדים המנהלים את ישראל בכל תחומי החיים. ממשיך לדבר במונחים של "גנבו לנו את המדינה". מובן שהוא תומך במהפכה המשפטית ומדבר במילים בוטות וקיצוניות על בתי המשפט ועל המתנגדים למהפך הזה. מילים שמפאת הכבוד וההערכה שלי אליו, לא ציטטתי כאן. היה לי חבל לשמוע...
הקלטות השיר
אחרי שנשמעו בהצגה "קריזה", והצליחו, נכללו "אצלנו בכפר טודרה" ו"ילדים זה שמחה" באלבום הבכורה של להקת "הברירה הטבעית", "אלי שורשים" שיצא ב-1979. השיר זכה כאמור בהצלחה עצומה, מפתיעה למדי לאור העובדה שלא מדובר בשיר במבנה קלאסי של בית ופזמון, שהנושא מרוחק מאד מההווי הישראלי, ושכל זה קרה לפני גל הזמר המזרחי שהחל בשנות ה-80. מאז, זכה השיר, וגם זו הפתעה, בביצועים רבים מאד. שלמה ארצי, דוד ד'אור, אהוד בנאי, ועוד רבים, בהם גם גליקריה היווניה.
גם ההרכב של "הברירה הטבעית" ידע שינויים רבים לאורך השנים. הנה אחד הביצועים הקלאסיים עם אחד ההרכבים הקלאסיים של הלהקה, בהשתתפות סמסון קהמקר, הכנר ההודי.
לרגל מלאת 80 לשלמה בר, הקדשתי לשיר פינה, בתוכנית של שמעון פרנס בגל"צ
