בצהרי יום

הנה, כך נראה סיפור אחד מתוך ה- 45 שבספרנו "בשביל השירים".

הסיפור שבאמצעותו בחרתי להביא לכם את ניחוחו של הספר נחבא ביומו ה-34 של שביל ישראל. ביום זה חולף השביל ליד העיירה ירוחם, עליה כתב מאיר אריאל את שירו הנפלא "בצהרי יום".

אופס, כבר לא דייקתי. מאיר אריאל לא כתב את "בצהרי יום" כשיר. היתה זו כתבה עיתונאית. איך היתה הכתבה לשיר? או, זאת תקראו בדפים הבאים. בסופם גם תשמעו אותי שר את השיר יחד עם אהוד אריאל, בנו של מחבר השיר.

אז הנה זה בא. 

כל פרק בספר מתחיל בכותרת ומידע כללי על היום הצפוי לצועדים וכמובן, צילום אוויר יפהפה של דובי טל:

ואז יש כמובן מפה עם המסלול היומי ולידה, איך לא, צילום אויר יפהפה של דובי טל:

ועכשיו אפשר לגשת לסיפור השיר היומי. כן, לכל פרק יש שיר מרכזי, ואחריו רשימה של עוד שירים בהם נזכרים אתרים לידם חולפים ביום הטיול. אז הנה סיפור השיר "בצהרי יום" כפי שהוא מופיע בספר, ובכלל, מאין מגיע השם הזה לשיר:

ב-1988 עבר בירוחם סיבוב הופעות הזוי של מאיר אריאל ולהקתו "כריזמה", שנקרא "מסע בחירות". זאת ברוח אווירת הבחירות לכנסת שהתקיימו בסוף אותה שנה. את מה שאירע לו בירוחם כתב אחר כך בכתבה שהתפרסמה בעיתון קצר הימים "כותרת ראשית". הכתבה הוכתרה בכותרת "בצהרי יום".
"זה בכלל לא נכתב כשיר ובוודאי לא להלחנה", נזכר דויד ברוזה שביקר אצל מאיר אריאל כדרכו מדי פעם, לשתות ולחפש חומרים לשירים. "הייתי אצל מאיר לשתות קפה, אמרתי שאני מחפש טקסטים וראיתי כתבה. הוא אמר לי, 'עזוב, זה לא מתאים להלחנה', אבל בתוך כמה דקות היה מזה שיר. אחד השירים שכתבתי הכי מהר".
אריאל הוא לוזר חיובי. ברבים משיריו הוא מציג עצמו בלי בושה כמפסידן, וגם כאן, במקום המרוחק, המנותק, המאובק, הוא שם בפי נערה מקומית מסר שמפיל אותו על מדרכת הבטון החמה ופשוט מסובב אותו בחזרה אל המכונית. "בצהרי היום" היה שמו של המאמר, וזה שמו של השיר, כשמו של המערבון בכיכובו של גרי קופר. והשאלות הצצות בו אינן צֵיד המכשפות של הסנטור מקארתי, אלא שאלות של מזרח ומערב, מרכז ופריפריה, עירוניוּת מול מדבר, ושיר מול מציאות. כי השיר הזה מתאר מקרה שאכן קרה במציאות.

במסגרת צדדית היה כתוב על המקור לשם השיר:

"בצהרי היום" הוא מערבון שיצא למסכים בשנת 1952 ומיד שבה לבבות. היה בו הרבה מעבר לסיפור הקלאסי של המערב הפרוע. היו אמירות פוליטיות שפרשנים ראו בהן התייחסות לצֵיד המכשפות של הסנטור מקארתי נגד הנחשדים בקומוניזם. גיבור הסרט היה השחקן האגדי גרי קופר. בסוף הסרט הוא מנצח את אויביו בעזרת אשתו רגע לפני שכמעט עזבה אותו, ואז הוא משליך אל הארץ את כוכב השריף, וצועד אל עתיד חדש ועלום. בשיאו של הסרט מתנהל ברחוב הראשי החם, המאובק והנטוש קרב אקדחים בין גרי קופר, השריף שנותר בודד במערכה, לבין ארבעה אקדוחנים. עכשיו אולי נבין את האסוציאציה שֶשַרְתָה על מאיר אריאל כשצעד ברחובה המותש מן השמש של העיירה הרחוקה והמאובקת ירוחם. העיירה חסרת ההילה, שבניה עוזבים אותה, שאולי המדינה עזבה אותה, לפחות אז, בסוף שנות ה-80.

הנה עוד צילום, כמובן של דובי טל, הפעם ממש העיר ירוחם מהאוויר, עליה מספר השיר:

ועכשיו נעשה אתנחתא מוסיקלית עם אהוד אריאל, בנו של כותב השיר, כשאני משתתף בשירה ובנגינה.
היה באמת מיוחד מאד לגעת הכי קרוב למקור.

(הסרטון הופק כחלק ממסע השיווק להפצת הספר, וערב ההשקה)

ולסיום, עוד צילום אחד מדהים, לפחות לדעתי, מהמדבר הפוטוגני שלנו, צילום המביא לדעתי את דובי טל האמן. וכל זה באמת בשביל לתת לכם תיאבון לראות את הספר כולו.