שירו לי כי טוב הזמר

השיר "זמר", המוכר מאד על פי מילות הפתיחה: "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע...", זכה לאינספור פרשנויות, מאמרים, אפילו ספרים. הוא הולחן לפחות שלוש פעמים ועשרות זמרים והרכבים ביצעו אותו. הוא נכתב ב-1945, ועל פרסומיו הראשונים עוד ידובר כאן בהמשך, וכבר שבעים שנה שהוא במצעד הביצועים במועדוני הזמר ובערבי השירה למיניהם. מעל במה צנועה זו, בחרתי פסוק אחד, שש מילים, שמרתקות אותי, ומעסיקות אותי כבר זמן רב. אמנם מורתי לספרות לימדה אותי שלא לשאול "לְמה התכוון המשורר?" אבל אני, אשאל גם אשאל: מה ניסה אברהם שלונסקי לומר לי בכותבו: "כי שרוי מותר הוא לי הזמר".

מאחורי הפסוק הזה מסתתרת אמירה, חידה, ויכוח לוהט, ועוד סיפור מענין, אפילו מצחיק. מצחיק? כן, היום הוא נשמע מצחיק (טוב, גם אז היו שצחקו ממנו...). תיכף נגיע.

על הכותב

כותב השיר "זמר", המשורר, המתרגם, העורך הספרותי, אברהם שלונסקי, נולד ממש בפרוס המאה העשרים, בדיוק בשנת 1900 (ה' באדר ב' תר"ס למדקדקים). הוא נולד באוקראינה בבית חצוי, אמו סוציאליסטית "חילונית אדוקה", אביו מסורתי. כילד למד מחד את ספרות העולם והיסטוריה כללית, ומאידך, לימודי קודש מלאים ומוקפדים. נוסיף עוד פרט ביוגראפי מעניין, בן דוד שני של שלונסקי, בן גילו ושותפו למשחקי הילדות בחצר וגם ללימודים, היה לא אחר מאשר מנחם שניאורסון. הרבי מלובביץ' בשבילכם... (סבתא של שלונסקי הייתה אחות סבו) וגם לזה יש חשיבות.

שלונסקי הכיר היטב את מקורות ישראל ואהב אותם, זאת למרות שבגיל צעיר השאיר מאחוריו עולן של מצוות. בגיל 13 נשלח ללמוד בארץ בגימנסיה הרצליה, (אם קראתם את הפתיח, קל לחשב באיזו שנה זה היה) לאחר שנה חזר לביקור בבית הוריו באוקראינה ו"נתקע" שם עד סיום מלחמת העולם הראשונה. לאחר תלאות וניסיונות להגיע ארצה, עלה ב- 1921 והצטרף לגדוד העבודה בקיבוץ עין חרוד. יאמר כבר עכשיו עוד פרט ביוגראפי שיכול להאיר על משמעות הימים ההם עבור שלונסקי, גדוד העבודה ועין חרוד יתפסו מקום אדיר בכתיבתו והוויתו, זאת למרות שבפועל, שהה בגדוד... ארבעה חודשים בלבד.

על השיר

השיר "זמר" מתאר את העלייה להתיישבות בעמק יזרעאל: "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע, לא דבשת היא אל מול כוכב, זה הרים, הרים שבגלבוע, הררים צופים אלי מרחב...". ובעברית מדוברת, הצל הזה שבאופק איננו דבשות גמלים אלא הגלבוע, הכתמים הלבנים האלה שעל פני העמק, אינן יונים אלא האוהלים שלנו, וכל השאר, ממשיך ומתאר את הזמן, המקום, האווירה והשאלות שמעלה בו התקופה ההירואית ההיא.

השיר פורסם ב-1945, כ-23 שנים לאחר שכותבו עזב את עין חרוד, (אינני נוהג לכתוב "השיר נכתב ב..." אלא מתי התפרסם. כי בדרך כלל איננו יודעים מתי בדיוק נכתב שיר). הפרסום הראשון שבידינו הוא מ-7.9.1945 ב"על המשמר", ראו כאן בהמשך. פרסום נוסף היה בגיליון מיוחד של "על המשמר" לחצי יובל ההתישבות בעמק (13.9.1946), מיד אחר כך התפרסם השיר יחד עם השיר "השמעת איך בנגב", לרגל עליית י"א הנקודות שבנגב, במוצאי כיפורים תש"ז (5.10.1946). הספר הראשון בו נכלל השיר הוא "על מילאת" ב- 1947.

הנה צילומי הפרסומים הראשונים. מאתר הספריה הלאומית ובתודה לצוות הספריה, לחזי עמיאור, לחגית הפרין ולמשה יעקובי שהפנה את תשומת לבי לפרסום שחל ממש ביום בו נולד.

השיר עשיר בדימויים מספרות הקודש, זה הרים שבגלבוע - "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם" (שמואל ב' א' 21), שפשטו בעמק כיונים - "וַיֹּסִיפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים וַיִּפְשְׁטוּ בָּעֵמֶק" (דברי הימים א' י"ד, 14),האם שוב נמלא ראשנו טל - "רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל" (שיר השירים ב', 2), ומושך בקרן היובל – "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל" (יהושע ו', 5) ועוד ועוד ועוד (וצריך לומר עוד הרבה פעמים "ועוד"). עושר רוחני ועומק דימויים והכל ממסורת ישראל סבא. אז היכן הוויכוח??? הנה הוא מגיע בפסוק "כי שרוי מותר הוא לי הזמר".

על חידת "שרוי מותר"

הביטוי "שרוי מותר" מגיע אלינו מטקס התרת נדרים. במשנה תורה, (ספר הפלאה, הלכות שבועות, ו' ד') מתאר הרמב"ם כיצד מתירין:  "... והחכם או גדול השלושה אומר לו, וכבר ניחמת? והוא אומר הין; חוזר ואומר שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך". אך מה להתרת נדרים ולשירנו? ובמילים אחרות, מדוע צריך היה שלונסקי לקבל רשות לשיר? ויותר מכך, איזה נדר איסור שירה היה עליו להתיר על מנת לשיר?

אז כבר בתחילת המסע בעקבות הפסוק הזה, ייאמר, שהיה איסור כזה וגם הוא מגיע מן המקורות, ובעת ההיא, בראשית שנות ה-20 (של המאה ה-20), הוצת כאן ויכוח בעטיו. האיסור מתחיל רחוק מאד, כאשר חרבה ירושלים וגלינו מארצנו, ליתר דיוק, כאשר בטלה הסנהדרין, אסרו חכמינו על השמחה השלמה ואף דיברו במפורש על איסור השירה ואיסור ההאזנה לשירה. במסכת סוטה (מ"ח א') מצאנו: "וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא (איכה ה) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר". ובעברית מדוברת, מאז החורבן, אין נוהגים לשיר ואפילו לא לשמוע. אוזן ששמעה זמר, תיעקר. הויכוח מופיע במקומות נוספים, ובאיסורים נוספים, למשל שבירת הכוס בחתונה, היא דוגמא נוספת לכך שהשמחה לא תהא שלמה כל עוד ירושלים חרבה. וכן הלאה והלאה, תקצר היריעה מעסוק כאן בפן הזה.

אז מה לכל אלה ולשירנו?

כשהחלה שיבת ציון המודרנית התעורר ויכוח בין הזרמים השונים בישוב ובכל זרם בתוך עצמו, האם מותר כבר לשיר? אלה אומרים, חזרנו לארצנו ואנו מקוממים הריסות ירושלים, יבוטל החרם על השירה! ואלה אומרים, לא רק שטרם הגיע משיח צדקנו, וטרם שוקמה ירושלים, אלא מי אתם ומה אתם קומץ שאינו משביע, לא ארי ואף לא כבש ולא גדי קטן, שבעטייכם יבוטל החרם? האם בואם של אנשי העליה השניה (35,000 איש שרבים מהם נשרו אחר כך), ואחריה השלישית (עוד כמספר הזה וגם ממנו נשרו המונים) יכול לבטל את החרם? ונוקט שלונסקי עמדה בוויכוח, ואומר נחרצות: כן! מותר לי לשיר! חזרנו לארצנו והגאולה (לפחות אתחלתא) הגיעה, ואת זאת הוא אומר בשפתם של האוסרים עצמם: "שרוי מותר הוא לי הזמר".

הפסוק הוא משחק מילים מבריק. מחד "שרוי מותר" הוא התרת נדרים, ומאידך, הוא אומר שהשיר, מותר לשיר אותו.

הסבר נוסף (גם אם קצת מחויך)

ובכן, לא רק שאלך כנגד מורתי שאמרה "אל תשאל למה התכוון המשורר", אלא שאלך גם נגד מורי שאמר: "לא חשוב מה קרה למשורר בחייו הפרטיים כשכתב את השיר". הדבר חשוב גם חשוב. הנה הסבר שנותן מוקי צור, חוקר העליה השניה והשלישית, לביטוי המסקרן "כי שרוי מותר הוא לי הזמר": "יום אחד הגיעה ידיעה קשה למחנה גדוד העבודה בעין חרוד על חטא שחטא שלונסקי. מה היה חטאו? התברר ששלונסקי... כותב שירים" (הציטוט מהזכרון). ומה הבעיה הנובעת מכך? כתיבת שירים היתה ביטוי לרכרוכיות הנפש, לעיסוק בדבר הבל, ואפילו - כותבת דר' חגית הלפרין בביוגרפיה רחבת היריעה שכתבה על שלונסקי : "הכתירו את שלונסקי בכינוי הגנאי נוסח התקופה, 'אינטיליגנט'" ("המאסטרו" הוצאת ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד, עמ' 150) מי שכותב שירים יכול גם יום אחד לבכות בלוויה. אי אפשר להקים כך מולדת. נורא ואיום, נכון?

איך הגיעה לגדוד הידיעה ששלונסקי כותב שירים?

אנקדוטה נחמדה נוספת מלווה את עצם הגעת המידע על כתיבת השירים של שלונסקי. בתקופה ההיא (ראשית 1922) ניסה שלונסקי בכל כוחו להשתלב בצמרת היוצרים העבריים ולזכות בהכרה. הוא מסר שירים לאנשים שהכיר מבין היוצרים המובילים, לפעמים נתן את אותו השיר ליותר מאיש קשר אחד, והנה פתק שקיבל נתן ביסטריצקי, עשה דרכו ליעקב פיכמן, ופיכמן מסר אותו ליוסף אהרנוביץ' שמסר אותו לאשתו, דבורה ברון, שהיתה עורכת המוסף הספרותי של העיתון "הפועל הצעיר", והיא זו שפרסמה את שירו הראשון של שלונסקי בארץ (טרם עלייתו התפרסמו כבר כמה משיריו בחו"ל). היה זה השיר "הָרַכָּב" והוא התפרסם ב- 29.3.1922. ו"דבר הפועלת" הרי מגיע גם לגדוד העבודה, והושלם החד-גדיא.

נידוי וחרם בעקבות פרסום השיר

מי שעשו את המטעמים המפולפלים ביותר מענין פרסום השיר היתה חבורת ה"חברה טראסק". כן, אותה חבורה שנדדה אחר כך לתל-אביב והרעישה עולמות ושימחה המונים (מחבריה היו בימיה הגדולים בתל אביב, אלכסנדר פן, אברהם אלדמע, יעקב אורלנד ושלונסקי עצמו). הם הזמינו את שלונסקי לטקס ברור במהלכו הכריזו על עונשו. מהיום אסור לו: "לשתות קוניאק, ללגום וודקה או עראק. חלב ישתה... עד שייטיב דרכו ויתמרקו עוונות האינטיליגנציה שלו". גם אם היה הטקס הומוריסטי, הרי שביטא הלך רוח רציני ביותר ומי שהתייחס לו ברצינות הרבה ביותר היה שלונסקי עצמו שלא חדל לספר עליו לאורך השנים, גם הציטוט שהובא כאן לקוח מראיון שנתן ב-20.5.1973.

ומה מֶרק את עוונותיו של שלונסקי?

לא יאומן, אך שני החוקרים שצוטטו כאן, חגית הלפרין ומוקי צור, מסכימים שהדבר שסייע יותר מכל לשלונסקי למרק עוונותיו, היה... משחק כדורגל. שלונסקי היה כדורגלן מעולה. עוד באוקראינה שיחק ואפילו בקבוצה שחרטה על דגלה אנטישמיות, ולמרות זאת קיבלה אותו לשורותיה כי ידע להבקיע. "התרומה שבה התגאה שלונסקי יותר מכל – כותבת חגית הלפרין - לא היתה תרגום האינטרנציונל, אלא תחרות כדורגל שארגן בין עין חרוד לתל יוסף" (עמ' 140). "היה זה באחד במאי 1922 - מספר מוקי צור – שלונסקי ארגן משחק במסגרת אירועי היום האדום, ובעצמו הבקיע את שער הניצחון" (ציטוט מהזכרון). ומוסיפה הלפרין: "משחק הכדורגל היה בשביל שלונסקי מעין תעודת הכשר".

בקטע עיתון שמצאתי, לרגל מלאת 40 שנים לארגון "הפועל", נזכר במפתיע גם שלונסקי ומשחק הכדורגל שארגן.

מכאן מסתבר, לדעת מוקי צור, שברקע ההכרזה "שרוי מותר הוא לי הזמר", עומד לצד הויכוח על התרת נדר איסור השירה, גם השער שכבש המשורר לעתיד, ואיפשר לו להמשיך ולכתוב שירים..

ומשהו קטן לטובת הדורות הבאים

רגע לפני ההשמעות, הנה משהו שההיסטוריה לא תסלח אם נדלג עליו. ויכוח מר נטוש בין שני חוקרי התקופה שצוטטו כבר לעיל, ויכוח הרה גורל והוא, בכמה הסתיים המשחק ההוא בין עין חרוד לתל יוסף.

חגית הלפרין טוענת בביוגרפיה המקיפה של שלונסקי (עמ' 140) שהמשחק הסתיים בתוצאה 3:0 (לטובת עין חרוד כמובן. הרי בזה כל הענין), לעומתה טוען מוקי צור שהמשחק הסתיים בתוצאה 1:0 מה שמעצים כמובן את חלקו של שלונסקי שהבקיע את שער הנצחון.

עוד מוסיף מוקי צור וטוען, שאנשי תל יוסף טוענים בלהט (עד היום, אגב) ש... משחק כזה בכלל לא התקיים מעולם.

לחני השיר וביצועיו

השיר כבש מיד את לב קוראיו, וגם את לב המלחינים. מיד עם צאתו לאור הולחן על ידינחום נרדי (באתר זמרשת נכתב שהשיר הולחן והוקלט כבר ב-1945) ב-1950 הלחינו והקליטו אותו גם מרק לברי, וגם, אברהם דאוס, שלחנו פחות מוכר בציבור.

ומוסיף המלחין והמוסיקולוג עודד אסף, שהלחן של נרדי היה זה שהביא את השיר אל המוני בית ישראל בפיה של הזמרת אסתר גמליאלית (כשהוא מלווה אותה בפסנתר). עוד יאמר שההקלטה המסחרית המפורסמת הראשונה ללחן שחיבר מארק לברי היתה זו שליפה ירקוני (גם היא בליווי עיבוד וניצוח של המלחין עצמו) וכל זאת - שנים רבות לפני ההקלטות של אריק לביא ושל הגבעטרון.

והנה כמה הקלטות

את הלחן של דאוס, בביצוע הזמרת בינה מילון פוגל, ניתן לשמוע באתר זמרשת בקישור שלהלן:

הלחן של מרק לברי - אין ספק שהביצוע המוכר ביותר ללחן זה, הוא של אנשי עמק יזרעאל שעל הריו ושדותיו נכתב השיר, להקת הגבעטרון. הנה הקלטה מתקליטם "עוד ממשיך הזמר".

הלחן של נחום נרדי - הביצוע המוכר ביותר ללחן זה הוא ללא ספק זה של אריק לביא.

ולסיום, קטע נדיר של שלונסקי מתראיין בשנת 1968 על ידי מראיין צעיר בשם, אבשלום קור, בראשית ימיה של הטלויזיה העברית (בשחור לבן) על עתיד המחשב בחיי היצירה.

לא ממש קשור לשירנו, אבל בהחלט הפתעה מעניינת.