כי האדם הוא עץ השדה

אוי כמה אני אוהב את השיר הזה, ובכל זאת, אני משתדל שלא לשיר אותו בט"ו בשבט.

יש שירים שכותרתם מטעה (בשיר בואי כלה של לאה גולדברג, הכלה מתה, השיר אצלי הכל בסדר מתאר גבר החולם על אהובתו, כשהוא בזרועות אישה אחרת, ילדים זה שמחה הוא שיר מחאה כנגד מי שאומר "ילדים זה שמחה", ויש עוד כמה כאלה), כזה הוא "כי האדם עץ השדה". השיר נפלא, מרגש עד בכי, אך כל כך לא מתאים לחגיגת הנטיעות האופטימית. כל כך לא מסתדר עם שירת הילדים הרעננה.

"כי האדם עץ השדה", פראפרזה על הוראה שנאמרה בספר דברים פרק כ' לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. משמעות האמירה היא (כך לפחות טוענים רש"י, אבן עזרא, הרשב"ם ועוד מגדולי הפרשנים) שהאדם אינו כעץ השדה. העץ לא יכול להתגונן מפניך במצור, כמו האדם. 

נתן זך לוקח דוקא את הפרשנות האחרת וכן מוצא את השווה לאדם ולעץ. עד כאן בסדר, אך מה שהוא לוקח זה את הדברים הקשים ביותר המאחדים אותנו ואת העצים, הצמאון למים, השריפה, ולבסוף הקבורה באדמה והעפר שבפה. וזה כל כך נכון, וכל כך כואב, והלחן מרטיט, אבל זה כל כך לא מתאים ליום ההולדת לאילן. 

בטקסי הנטיעות, קורה לפעמים שבדיוק ברגע שאני טומן את השתיל הרך (שיגדל ויצמח), שר שלום חנוך בקול סדוק: "קברו אותי בחלקה של עפר, ומר לי בפה...".
לא לחינם היה זה לשיר חובה בטקסי זכרון, לשיר תמיד במשדרי טרם יום העצמאות.

גם זך קושר את השיר למלחמה. וכאן, משהו מענין שהאיר את עיני אורי הייטנר. השיר הופיע באלבום שירים באמצע הלילה שהקדישה נורית גלרון לשירי נתן זך. באותו האלבום היו גם כשצלצלת רעד קולך ולא טוב היות האדם לבדו. בראיונות שונים אמר נתן זך שאת השיר כתב כמחאה על מלחמת לבנון. אך מה לעשות, מלחמת לבנון פרצה ב- 1982, האלבום יצא בשנת... 1981.

כן, אפילו המשורר לא תמיד זוכר את הפרטים הקטנים.