כשאהיה גדול

הפתעה של הצלחה
יש שנאבקים שנים להוציא את שירם לציבור הרחב ויש שזה פשוט קורה להם. ליום הולדתה ה-80 של רימונה דינור (שחל ב-6.6.23, כמה ימים לפני שנכתבות שורות אלה), ביקשתי אותה לספר על כתיבת השיר שהיה אחד המצליחים שכתבה ושהייטיב עם כל מי שהיה מעורב בו: 

"זה היה בשנת 1969 ואני הייתי מאוהבת" (איזו התחלה נפלאה לסיפור, נכון?) "כבר כתבתי לכמה להקות צבאיות, קצת הכירו אותי, ואז הקימו מחדש את להקת חיל הים". הערה היסטורית של העורך - ראשיתה של להקת חה"י היתה כ-20 שנים קודם לכן. כבר ב-1948, עוד במהלך מלחמת העצמאות. ב-1961 החליטו לעשות זאת קצת יותר רציני, בעיקר לאור הצלחתן של להקת הנח"ל ולהקות הפיקודים. אבל, גם אז הלהקה לא פרצה אל תודעת הציבור הרחב, המפנה חל בתוכנית של שנת 1968, ("מה אברך", "אין כבר דרך חזרה", "רק בישראל") ואז הגיע העת להקמת הלהקה החדשה של שנת 1969. בני נגרי נכנס לניהול המוסיקלי, לצדו היה דני ליטאי כבמאי וכותב מערכונים, והשירים נכתבו על ידי הטובים ביותר, וילנסקי, ארגוב, דרורה חבקין, יורם טהרלב וכמובן יאיר רוזנבלום.

המשיכה רימונה די נור: "אז הוקמה הלהקה והבמאי, דני ליטאי פנה אלי וביקש 'תכתבי ללהקת חיל הים'. אבל מה לי ולים? לא היה לי מושג מה לכתוב. פניתי אל אהובי היקר, אחינועם, בעלי עד היום. תגיד לי מה אני עושה? מה לכתוב לחיל הים? אמר לי מה הבעיה? קחי ילד, ושימי אותו באמבטיה ותראי מה יקרה".

ושמת ילד באמבטיה? "כן. אבל... ילד דמיוני. לנו עוד לא היו, אז הושבתי אחד דמיוני והשיר זרם. ילד שיושב באמבטיה ומדמיין איך יהיה רב חובל כשיהיה גדול". בתחילת השיר בכלל לא ברור שמדובר בילד חולם, זה נשמע באמת כמו רב חובל יוצא לדרך "שוטי שוטי ספינתי...". אבל פתאום מופיעים רמזים, בתחילה "אני אהיה עוד רב חובל...", (אההה, אז הוא עוד לא). ואחר כך מופיעים "צי ברווזים" ולפתע מופיעה איזו אמא ו"מתוך האמבט את הפקק היא שלפה..." וההזיה נגמרה. אך החלום לא פג "אני אהיה עוד רב חובל, אם לא היום, מחר". איזה סיום אופטימי.

ואז?, "כתבתי מיד את השיר כולו ושלחתי לדני ליטאי. במעטפה. בדואר. כמו ששלחו אז". השיר יצא לדרכו ו... נשכח.
דברים יפים קרו מיד אחר כך. הזוג הצעיר התחתן (נשואים באושר עד עצם כתיבת שורות אלה) ויצא לירח דבש. "יצאנו לחוץ לארץ, באוניה, זה היה קיץ 69, 'ירח דבש' היה ממש יֶרַח. חודש. ומהשיר בכלל שכחתי".

חוזרים להצלחה מסחררת
"אז היה ירח דבש של חודש. ושים לב, נסענו באוניה, הרי גם זה קשור. הגענו לארץ, פותחים את הרדיו, ופתאום טה, טה, טה, טה... (מזמזמת את תפקיד החליל בפתיחת השיר) כבש את גלי האתר. אז היו רק קול ישראל וגלי צהל, וזה לא הפסיק לנגן. היתה הפתעה נורא נעימה".
רגע, הוא לא השמיע לך את הלחן? לא שלח לך את ההקלטה לאישור? "הייתי באירופה, איך יכלו לדבר איתי? זה לא כמו היום". ומה שלמה ארצי אמר לך על חלקך בהצלחתו? "עד היום מעולם לא פגשתי בו"...

אז היתה כאמור הצלחת ענק, וכמו שצויין כבר, כל מי שנגע בשיר הזה, שט למרחב, כדבר השיר. הלהקה זכתה בלהיט לוהט, הסולן שלמה ארצי זינק, כן, לא זוכרים אבל הוא היה בלהקת חה"י כבר בשנתון הקודם, עם רבקה זוהר ודבל'ה גליקמן, אבל הפריצה שלו היתה בלהקה הזו של 1969, עם השיר הזה. והיתה כמובן גם הפריצה למרחב של רימונה די נור עצמה. 

"כשאהיה גדול" הסרטון
הבמאי היוצר הגדול ביותר בימי הטלויזיה הראשונים שלנו היה שמואל אימברמן. ראיינתי אותו בעבר, והיום, לקראת פרסום הסיפור כאן, חזרתי אליו לשמוע על הקליפ המוכר והאהוב. לא הצלחתי לדבר איתו. לפני כ-15 שנים חלה בפרקינסון והוא מתקשה מאד בדיבור. אשתו מרגלית המלווה אותו בנאמנות כל השנים סיפרה לי: "זה היה אחד הקליפים הראשונים שבכלל הוסרטו בארץ. אני זוכרת ששלמה ארצי לא כל כך אהב את זה שהוא הולבש בבגדים של ילד והיה צריך להתנהג בסרט כמו ילד. אבל בסוף הסכים וזה עבד יפה. היה קשר טוב עם שמוליק, למשל שלמה התיעץ איתו כשהוזמן לשיר בסטיבל את "אהבתיה". מדי חיל הים, ידיים בכיסים. אתה זוכר?"

הנה הקליפ המוכר והידוע והשב וחוזר כל העת אל מסכינו. הבמאי, כאמור, שמואל אימברמן:

ומה עם השיר היום?
מסתבר שהשיר ממשיך ושומר על גלי ההצלחה: "אני מקבלת דוחות מאקו"ם. השיר מושמע כמעט כל יום ולפעמים פעמיים ביום. היום יש כבר המון תחנות וממשיכים להשמיע אותו. ואני שואלת את עצמי למה? זה הרי שיר ילדים, איך זה ממשיך לענין אנשים שעוד לא נולדו כשהשיר יצא? אני חושבת שאני יודעת. באמת בגלל גני הילדים. בכל גן שרים את זה, וזה עובר מדור לדור, ילדים אוהבים את זה ומעבירים הלאה. עם השנים השיר כמעט לא בוצע על ידי אחרים, היתה כמעט רק להקת חיל הים עם שלמה ארצי, אז זה מה שמשמיעים. ומה שעוד עזר זה כמובן הקליפ, אחד הראשונים שצולמו בטלויזיה הישראלית. וחוזרים אליו כל הזמן וגם זה כנראה עזר לשיר".

ומה איתך היום? 
רימונה די נור ממשיכה לכתוב כל העת, אבל לא פזמונים: "פזמונים גמרנו. זה לגיל הצעיר. אפשר לעשות פזמונים היום? נכון, הלחינו כמה שירי ילדים שלי. ציפי שביט שרה ויש עוד אבל זה לא ביוזמתי". השירים הרבים שלה ממשיכים להתנגן כל העת: "החזיקי לנו אצבעות", "מי יודע כמה", "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב", "שיר לפנות ערב", ועוד רבים. 
ואת ממשיכה ליצור? מה? "בעיקר עורכת תרגום של ספרות יפה וספרות קלאסית מאנגלית וצרפתית וכותבת ספרים לילדים".

לפני 4-5 שנים, כשמלאו 50 שנה לשיר ולנישואינו, פנתה אלי מאיירת, שלא הכרתי, קרן קוטלר נעים, אמרה לי שהיא מתה על השיר הזה והילדים שלה מתים עליו ו"איירתי את השיר הזה, ואם את מאשרת לי, נוציא ספר. נפגשתי איתה. ראיתי את האיורים. יצא יפה והקדשנו אותו לאחינועם".

ובכל זאת, איך השיר מצליח כל כך, כבר יותר מ-50 שנה?
רימונה די נור: "בגלל המנגינה, בגלל הקליפ, בגלל שלמה ארצי, בגלל גני הילדים", ורק את עצמה ואת מילותיה לשיר, לא כללה המחברת ברשימת השותפים להצלחה...

מזל טוב לך רימונה די נור.