נמס בגשם
מפגש סוף השנה של חבורת הלמידה "מעגלים", איתה אני לומד מקורות ישראל, היה מרגש במיוחד. הקבוצה לומדת במסגרת מה שאני קורא, "חובשים וחופשים", חובשי כיפה וחילוניים, (כך כתב אביגדור המאירי בשיר מעל פסגת הר הצופים: "ספרדים אשכנזים... חרדים וחופשים"). הסוגיות העולות במפגשים קשורות תמיד להוויית חיינו. כל מפגש כולל שיעור ואחריו שיחה על משמעות הנושא עבורנו.
בפתיחת החלק השני של כל מפגש נהגתי לתת קטע משלי שהיה למסורת. בחלק זה אני מביא שיר עברי שנקשר בדרך כלשהי לנושא הנלמד. הקשר יכול להיות אסוציאטיבי לתוכן השיר או לנסיבות כתיבתו. על השיר ששרנו הפעם נסב סיפורנו, אבל חכו עוד רגע.
עם הזמן והמפגשים קיבלה קבוצת הלמידה משמעות גדולה עבור כל המשתתפים, המפגש האחרון עוד העצים משמעות זו. כבר כותרת השיעור גרמה להרמת גבה: "יחס היהדות להומוסקסואליות". רגע, יש דבר כזה? יחס היהדות? והמרצה יהיה רב? וואו.
כן, המרצה היה הרב רונן לוביץ, (תמונה מאתר צהר) רב שידוע בעיסוקו בנושא שלעיל. רב שמנסה למצוא דרכים לחיות עם התופעה שאין להתעלם ממנה. בשש-עשרה השנים האחרונות הספיק הרב לוביץ לספוג התעלמויות, התקפות, סרובים לפרסום מאמריו. הרב פרש לפנינו היסטוריה ארוכה של התיחסות יהודית לשאלת ההומוסקסואליות, החל מהתורה עצמה ועד לפרשנים מכל התקופות. מסתבר, שהיתה גם היתה הומוסקסואליות בכל הזמנים ושהנושא העסיק מאד את בני כל הדורות. אולם, לטענת הרב לוביץ הביטוי "תועבה" הנזכר בתורה, מופיע פעמים רבות ולא רק בהקשר הזה, ועונש המוות הנסמך לעבירה, כמעט ולא בוצע מעולם.
מכאן הפליג ופרש לפנינו משנה סדורה שעיקריה הם "סובלנות ולא מתירנות" וכן "קבל את האיש אך לא את המעשה". כותרות שודאי אינן מספקות את חברי הקהילה הגאה, אך מאפשרות למשפחות ולחלקים בקהילות המסורתיות, לקבל אותם.
השיעור היה מרגש ביותר, אולם השיא חיכה לנו בחלק השני, בשיחה, כשזוג משתתפים, כן, חובשי כיפה, ביקשו לדבר ובלי הכנה שיתפו את הקבוצה וסיפרו על בנם ההומוסקסואל. בדמעות סיפרה האם את שעבר עליה מאז הגילוי, את דרכה לקבלה מלאה של בנה ואת ששמעה ממנו על העובר על חבריו. הם חיזקו את ידיו של הרב וביקשו שיפעל בכל כוחו למציאת דרכים הלכתיות שיאפשרו להומוסקסואליים לנהל חיים טבעיים ושלמים.
הפתעתנו היתה גדולה, עין לא נותרה יבשה, אחד החלקים המרגשים בסיפורם של בני הזוג היה מצבם הקשה של בנים ובנות שמשפחתם אינה מקבלת אותם. היא סיפרה על ילדים שנזרקו מביתם, שנגררו לפשע רק בגלל שלא היתה להם פינה חמה ותומכת, על שינה בגן הציבורי ועל ניצולם בידי עברייני מין מבוגרים.
והסיפור הזה חיבר אותי לשיר ששרתי בהמשך המפגש. נמס בגשם.
את המילים כתב יעקב גלעד, יוצר שכבר לפני שנים הוציא לאור את עובדת היותו הומוסקסואל. הנה מה שכתב בפורום ספרות וכתיבה גאה באתר תפוז: "את נמס בגשם כתבתי מהמקום שהכרתי מהחיים שלי כנער מתבגר, וברור שזה מקום אמיתי לחלוטין ולא מדומין. הטריגר לכתיבת השיר היתה כתבת טלויזיה על בני נוער שגורשו או ברחו מביתם. הכתבה עסקה בעולמם של נערים ונערות שנהגו להתגודד בכיכר דיזנגוף ולישון על גגות בתים, במבנים נטושים ועל ספסלי גנים ציבוריים. לכולם היו הורים שהתקשו לקבל את הבן או הבת.... וכך מצאו את עצמם אותם בני נוער מגורשים מהבית או מעדיפים להיות חסרי בית ולחיות רחוק מהקן המשפחתי החונק". בהמשך מספר גלעד שהשיר מתאר חויות קשות שהיו לו עם הוריו ושלאחר פרסום השיר עלו בשיחה שהתנהלה ביניהם. שיחה שהובילה אותו לסלוח להם.
נמס בגשם
מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר
גשם יורד בחוץ הוא לבד וקר לו
בטלפון הציבורי שומע קול שמוכר לו
זאת אמא שלו מהבית, אוטומטית, בקצרה
שלום, תשאירו הודעה ואתקשר בחזרה
זה דחוף לו נורא, אבל היא, מה היא יודעת
היא רואה פופוליטיקה, והיא בקושי שומעת
היא אמרה לו, אל תגור פה
גם אבא שלו אמר
אחד כמוך, לא אצלנו
לא בקשנו עוף מוזר
גשם בחוץ ממשיך עוד לרדת
אמבולנס מיילל, כביש, עוברת ניידת
ילד, איפה אתה גר, שואלים אותו כולם
אני, בגן הציבורי, על הספסל מעל הים
הוא נראה לאחרונה עם תרמיל וסוודר
השאיר מעטפה על השולחן בחדר
וכתב בהמשך לשיחתם האחרונה
אחד כמוני לא יגור פה
עדיף לגור במלונה
נמס בגשם, עף ברוח
הן לא, לא יבכה
לבד כל הלילה
למי הוא מחכה
נמס בגשם, עף ברוח
בלילה קר כזה
אם יש אלוהים פה
גם הוא היה קופא
השעה כבר מאוחרת,
אמא שלו במקלחת
עטופה במגבת
הגשם יורד, הכביסה שלה נרטבת
אבא שלו בטלפון הזמין וידאו וארוחה
ונרדם בתוך פיג´מה, מול ערוץ המשפחה
גשם בחוץ והתנועה זוחלת
השליחים בדרך, שני שוטרים בדלת
הם מצאו אותו קפוא
חשבו שהוא נרדם
בקצה החשוך של העיר
על שפת הים
ועכשיו צפו בביצוע של יהודה פוליקר
