האש מפצחת... צ'יזבאט

...ואז, בסיומה של השיחה, שאלתי את חפר בקול מהסס: "האם זה נכון שבשיר הצ'יזבאט, השתרבב לך סיפור אמיתי?"
התגובה היתה קשה. אך נחזור להתחלה.

ספר נא, ספר נא צ'יזבאט
צ'יזבאט, הוא בעברית כזב, לספר ילקוט הכזבים כתבו דן בן אמוץ וחיים חפר פתיח שקראו לו: "הקדמה מיותרת" ובה נכתב: "כזב הוא סיפור שכולו, רובו או חלקו, שקר, הגזמה, או מתיחה, ו/או שלושתם ביחד ו/או אפילו אף אחד מהם". מה שבטוח זה שכולם (המספר והשומעים) יודעים שהסיפור בדוי וגם לא מצפים למשהו אחר. ואם כך, איך קרה, שבכל זאת, לתוך שיר הנושא בגאון את התואר "צ'יזבאט" השתרבב סיפור אמיתי? סיפור שאפילו כותבו לא זכר שאמיתי הוא? הכיצד? הנה.

"האש מפצחת זרדים בדממה..." כך מתחיל שיר ה"צ'יזבאט" (מילים, חיים חפר לחן, משה וילנסקי), ומיד הוא ניגש לעניינים, מספר על יוסלה חסה שהוריד צלף, ממרחק 300 יארד (כ-275 מ'!) ועוד בליל חושך! או על סליק הנשק שהוסתר כל כך טוב, עד שבסוף המלחמה מצאו שנעלו בתוכו גם את הסליקר ועוד ועוד צ'יזבאטים וגוזמאות כיד הדמיון עד שמגיע הבית האחרון ובו השורה: "נזכור את אותה הזחילה לרדאר, נזכור איך אחד לא חזר". לכאורה - זחילה אחת מני רבות מאד שהיו בפעולות הפלמ"ח, וגם ה"אחד" שלא חזר, יכול להיות ביטוי כללי מאד. חפר עצמו כתב "מגע ידו של היחיד" (בשיר "יצאנו אט") בלי שהתכוון למישהו מסוים, וכך בעוד שירים. אולם לא כך הדבר בשיר הזה. מסתבר שהזחילה היא אחת מסוימת מאד והאחד גם הוא דמות אמתית וברורה, ואת כל זאת אפילו המחבר לא זכר... (אך בסופו של דבר אישר, גם אישר!)

מתחיל למשוך קצה חוט
אבי, ישעיהו גביש ז"ל (היו בפלמ"ח שני ישעיהו גביש ואבא שלי לא היה האלוף!), חזר פעם ממפגש בוגרי המחזור בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" שבו למד, וסיפר לי שעל לוח זכרון בחדר האוכל, מצוטטות המילים: "נזכור איך אחד לא חזר" ולידה תמונת תלמיד בית הספר שהוא, כך נטען, ה"אחד" שלא חזר. "לך חפש מה זה הסיפור הזה? - ביקש אבי - מדוע חושבים שזה עליו?".  סיפורים מסוג זה מסתובבים לעשרות בשדה הזמר. על המון נערות צחורות עיניים כשמיים, נטען שהן "בת-שבע", ו-"רותי", ו-"שושנה" ו-"איה", וכמה יפי בלורית ותואר, טוענים שהם "יוסקה", "דן", ו-"מוטי". ברוב המקרים מדובר באגדה משפחתית שהשתרשה עמוק (מדי) בציבור. הלכתי וחיפשתי, עליתי על כמה עובדות מענינות (שמיד יסופרו), אך כשבאתי לכתוב מאמר אודות השיר, הייתי חייב לקבל אישור לסיפור מפי הגבורה. מפיו של חיים חפר. אבל חפר היה תמיד מרואיין קשה. לא אהב מראיינים ובעיקר לא כששאלו אותו על מה שמאחורי שיריו.

הסבירה לי זאת ידידתו, חברת הצ'יזבטרון נעמי פולני: "הוא לוקח מקרה פרטי ועושה ממנו משהו כללי, ואתה עושה ההיפך. הוא כותב רחב, מָשָל, מֶסֵר, ואתה בא ומחזיר את זה אחורה, למקרה הקטן הספציפי". הוסיפו על זה את מה שאמרה לנו מורתנו בשיעורי הספרות: "לא חשוב לְמה התכוון המשורר", ותבינו את שקשוק הברכיים שפקד אותי בכל פעם שראיינתי את חיים חפר. כי אותי זה דווקא כן מענין "לְמה התכוון המשורר" ומסתבר שיש לסיפורים האלה קהל גדול וגדל.

הגעתי לביתו של חפר יחד עם אבי הפלמ"חניק, היו לו עניינים לסדר עם חפר, וקיויתי שהוא יעזור לו להירגע (לא עזר!). באמתחתי היה מקבץ שירים שרציתי לשמוע ממנו אודותם, השארתי לסיום, למקרה שיתרצה ויתרכך קצת, את שיר הצ'יזבאט (לא התרכך!). כשעמד הביקור להסתיים ולא יכולתי לדחות עוד את הענין, שאלתי בקול רפה: "ולסיום, אני זקוק לאישורך. האם זה נכון שבשיר הצ'יזבאט השתרבב לך סיפור אמיתי?".

חפר לא יכול היה לשאת זאת יותר. הוא ממש התפרץ: "אתם..." (לפתע הייתי נציגו של עם), "אתם, מחפשים כל הזמן סיפורים, ממציאים דברים, מה אכפת לכם מי זו רותי ומי זו שושנה. איפה המשלט ואיזו היא העיר. לא! שום אמת אין בשיר! הכל צ'יזבאטים ואל תחפש שום עובדות!" (הציטוט מהזכרון. את ה"טייפ" כבר עצרתי). הרכנתי ראשי, התחלתי לקפל ניירותי, הלך לי הסיפור, אך רגע לפני שקמתי, באלתור אינטואיטיבי, שלפתי מולו: "מוכן לשמוע מה אני יודע על השיר? מקסימום תגיד שגם הסיפור שלי הוא צ'יזבאט". להפתעתי התישב בחזרה וזרק: "נו, ספר!".

פאוזה. היסטוריה.
זה היה בשנים 1946 - 1947, ימי המאבק על עלייה חופשית, ה"רדאר" שבשורה שצוטטה לעיל, הוא המכ"ם הבריטי שניצב בסטלה מאריס בחיפה. לאחר שסייע בגילוי אניות המעפילים, ובמיוחד לאחר גילוי האניה "אקסודוס", הוחלט במטה ההגנה לשתקו. ארבע התקפות היו על הרדאר והבריטים ידעו שתבואנה והתכוננו. הקיפו את המבנה בגדרות ועל ראשו התקינו "פרוז'קטור" שהסתובב על צירו והטיל אלומת אור מסביבו. שיטת ההתקפות על מתקנים שכאלה היתה להתחיל בהתקדמות שקטה בזחילה אל היעד, ולהתקדם רק בזמן הקצר שהאור היה חולף בסיבובו מהם והלאה, ועד שהשלים מעגלו וחזר שוב אל המקום בו הסתתרו. מין משחק "אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח". כך התקדמו באיטיות משגעת וכשהגיעו אל היעד היו עוברים לשלב הפריצה הגלויה, מניחים במהירות את חומר הנפץ, מפעילים את המרעום, חוטפים אש, מפוצצים ומסתלקים. הזחילה המסוימת הזו "אותה הזחילה לרדאר", כפי שכתב חפר בשיר, היתה איטית במיוחד ועליה שמע כל הפלמ"ח, ואחר כך גם כל טירון בצהל, כי היא זו  שנתנה את השם למה שכולנו תרגלנו בטירונות: "זחילת שש על שישים".

המסורת מספרת שמקור השם "שש על שישים" הוא שבשש שעות התקדמו הלוחמים ששים מטר. ההיסטוריון דר' מרדכי נאור מסכים שהזחילה הנזכרת בשיר, היא זו שנתנה לזחילה הצה"לית את שמה, אולם: "זה לא יכול היה להיות שישים מטר, וגם לא שש שעות. בסך הכל היה עליהם לעבור 15מטר. אחד הלוחמים שראיינתי סיפר לי שהוא התחיל בחצות, והוא זוכר שבשתיים וחצי הוא עוד היה בזחילה. עם השנים זה כנראה התנפח והיה ל- 60 מטר ב- 6 שעות. אבל אגדה זו אגדה, למה נקלקל".

את כל זאת לא הייתי צריך לספר לחפר, הוא הכיר זאת הייטב, לעתים על בשרו, לכן רק אמרתי לו "כשכתבת 'אותה הזחילה לרדאר' התכוונת לזחילה המסוימת מאד של ההתקפה על הרדאר בחיפה, שממנה יצאה זחילת שש על ששים!"

חפר הנהן כאומר: "נו, ומה עוד?".

והאחד שלא חזר?
"בכל ארבע ההתקפות על הרדאר – המשכתי – נפל חייל אחד ויחיד ואני יודע מי הוא! זה היה בהתקפה בלילה של ה- 21.7.1947, הוא היה חבר של אבא שלי מבית הספר החקלאי מקווה ישראל. הוא היה מהחבורה שהקימה אחר כך את הקיבוץ שלי, קיבוץ יפתח. קראו לו אליעזר ארקין, הוא ה'אחד שלא חזר'".

היתה שתיקה. הפעם אבא שלי היה זה שהנהן כמאשר את דברי. היום אני יכול לומר בדרך ספרותית שפניו של המשורר הלבינו: "אתה צודק! - אמר בשקט – הכרתי את הבחור! באמת כתבתי עליו! שכחתי!".

אליעזר ארקין ז"ל, היה בן המושבה מזכרת בתיה, נין לאחת מאחת-עשרה משפחות המייסדים, הוא היה החלל הראשון של ההכשרה, וחבריו ביפתח קראו על שמו את ספריית הקיבוץ. הנה החותמת על אחד הספרים מהספריה שלנו ששכחתי להחזיר...

וכך, הנה לנו עובדה אמיתית שנכנסה בטעות לשיר שכולו צ'יזבאטים.

בטיול מזמר שהדרכנו גבי זהר ואני בעקבות ההעפלה, סיפרתי בתמציתיות את הסיפור הזה וגבי צילם.
התרגשות מיוחדת היתה לנו כשמצאנו שבקבוצת המטיילים נמצאים בני משפחה של אליעזר ארקין ז"ל הנזכר בשיר.

ולביצועים
נתחיל עם יפה ירקוני שפרסמה את השיר:

אם יש הרואים בנח"ל את ממשיכו של הפלמ"ח, ניתן לראות בלהקת הנח"ל כיורשת של הצ'יזבטרון. והנה, להקת הנח"ל, במחרוזת שירי פלמ"ח שערך ועיבד גיל אלדמע. משיר הצ'יזבאט יש רק כמה שניות (החל מהדקה 3:05), אך בכל זאת הבאתי את המחרוזת הזו שהיתה כבר לקלאסיקה ומזמרת על התקופה שבה עסק סיפורנו הפעם.