תוכי יוסי של חלפי, המאירי, אינשטיין וגבריאלוב

בשנת 1988 יצא תקליט (עוד לא קראו זה "אלבום"), מיוחד ויוצא דופן, בעל אופי אחר מכל  מה שנשמע בתחום הזמר והמוסיקה הקלה. אריק אינשטיין יוני רכטר, משירי אברהם חלפי. לא היה כל סיכוי מסחרי לתקליט כזה. המילים כבדות ומורכבות, הלחנים לא פיזמוניים במשמעות המקובלת, לא בית-פזמון, עיבודים עם כלי קשת, בקיצור, משהו לאניני הטעם.

והנה, למרבה ההפתעה, היה התקליט להצלחה ארוכת ימים. עטור מצחך, סתיו יהודי, יונה בחלוני, הם רק כמה מהמורכבים שבשירים שהצליחו בניגוד לכל היגיון. אחת ההצלחות הגדולות ביותר בתקליט היתה השיר המוזר על התוכי יוסי.

מי היה התוכי? של מי? למה כתבו עליו? ניסיתי ללקט את המידע ולסדר אותו בצורה מאורגנת. זה היה חשוב לי עבור עצמי, ואם ידבר גם אליכם, מה טוב.

נתחיל דוקא ממי שלא כתב את השיר

אביגדור המאירי, אחד מליצני תל אביב הקטנה, סאטיריקן, הקים את הקומקום, שיחק במטאטא, אבל יצר גם דברים רציניים אפילו עצובים, ספרים, הצגות, איש אשכולות, דוגמה, "מעל פסגת הר הצופים". בכפר הקטנטן בהרי הקרפטים, שבו נולד (1890), ליד העיר מונקאץ' בהונגריה, היה מאד בודד. אמו נפטרה כשהיה ילד והוא גדל בבית סבו וסבתו. בכפר היו מעט מאד יהודים, היתה לו חברה אחת, ילדה שנקראה מריה, גויה כמובן, וכל שאר חבריו הטובים היו... בעלי חיים. היה לו קוף, או ילד שנראה כמו קוף, שקראו לו פטר, כלב שקראו לו הקטור, ותוכי, שקראו לו... נכון, יוסי.

אבל משהו כאן לא מסתדר. את ה"שיר על תוכי יוסי" לא כתב אביגדור המאירי. נכון, כתב אותו אברהם חלפי,  אז מאיפה מגיע התוכי של המאירי לחלפי?

אני מחפש כבר שנים את הקשר הזה. קראתי כמה הצעות, חלקן בפירוש לא נכונות ולא אצטט מהן, והיו אחרים שהאירו תמונה חלקית. מי שסידר לי בראש את הדברים היה הפרופסור דוד אסף בבלוג האינטרנטי שלו עם השם החביב "עונג שבת" (או בקיצור: "עונ"ש") מתאריך 17.2.2015. סיפור השיר מופיע שם בהרחבה רבה ובהעמקה מרשימה, אני מזמין אתכם לגלוש אליו. חלק מהדברים שאספר היום בא מהבלוג הזה.

נחזור רגע למונקאץ'. הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים בתוכי יוסי, היא בשיר שפרסם המאירי בשנת 1933 בתוך פואמה ששמה "חלומות של בית רבן", בספר שנקרא פשוט, "ספר השירים". בשיר סיפר על בדידותו הנוראה, שהתעצמה כשבתוך יומיים נפטרו שלושה מידידיו הקרובים. תחילה מריה שכנראה אהב מאד, ובאותו היום, מת גם פטר. מי שלא השלים עם האבדה הנוראה היה דוקא התוכי. תוכי יוסי. המאירי כתב: "והתוכי יוסי כל היום צרח / פטר הלך, פטר ברח" הילד ניסה להשתיק אותו, נתן לו משהו מתוק, והתוכי המשיך לצרוח, "פטר הלך, פטר ברח"  ואז, כך ממשיך השיר: "ופתאום נאלם, ויפול אחורנית... ככה נשארתי לגמרי בדד בתוך העולם".

כנראה שהתוכי הזה היה באמת משמעותי בחיי המאירי כי הוא חזר אליו בהרבה שירים, לעתים בלי השם יוסי, אבל התוכי עצמו הוא מרכיב חשוב בשירתו.

המאירי עלה לארץ ב-1921 וב- 1930 נסע לטיול באירופה והגיע לבקר גם בכפר ילדותו הקטן. תמונות כאלה של חזרה לכפר הילדות אנחנו מוצאים אצל כותבים רבים ("בנוף הבתים הישנים, אשר היו צלי מימי ילדות" שלמה ארצי, וגם "חזרתי הביתה אחרי עשרים שנה... אבל לאן נעלמו הילדים..." יהונתן גפן ועוד רבים), וגם המאירי חיפש את גיבורי ילדותו, וכמובן שלא מצא. ואז, כתב, כיצד מצא את ביתו ונכנס וקרא בקול: "איפה הקטור? מריה, פטר" ואז קרא פעמיים: "יוסי, יוסי" וכמעט פרץ "בבכיה". כך כתב. ולפתע ראה מעין חזיון, סבו לבוש לבן ולידו הכלב הקטור והסבא צועק עליו לעזוב הכל ולחזור לישראל. והוא עזב הכל, לא נכנס למארחיו שהכירו אותו והזמינו אותו לביתם, ויצא מהכפר בסערה. בבית שלו כבר אין מזוזה, ובבית השכן שלו ראה ... דיר חזירים.

אז איך זה נוגע לחלפי. את השיר כתב שנתיים אחרי צאת ספרו של המאירי. ב- 1935. אבל רק ב- 1970, סיפר חלפי (לעיתונאית "דבר", יפה בנימיני) על ליל שימורים שבילה עם המאירי. הם ישבו ודיברו לילה שלם, אני מניח שגם כמה בקבוקי קוניאק החליפו שם ידיים, ולפנות בבוקר, חלפי מתאר שכבר החלו אנשים לצאת לעבודה, הוא קם לצאת ואמר: "אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי". אני לא יודע אם באמת קנה לו תוכי, אבל עם המשפט הזה בראש הוא חזר הביתה ומשם החל השיר להתגלגל.

מקובל לראות בתוכי יוסי, את דמותו של חלפי עצמו. "ערירי בלי אישה תוכיה ויולדת", וגם "אתה לא תאהב אף פעם". יש בפירוש הזה קושי מסוים עליו מצביע גם דוד אסף, כי כשכתב זאת חלפי, היה בן 29. זה הכל. אז זה באמת מוזר שאיש בגיל כזה יכתוב כך, אולם בואו נסתכל מה כתבו אחרים על תמונת סוף חייהם או סיום יצירתם, ובאיזה גיל. את "צנח לו זלזל" כתב ביאליק בגיל 33, נעמי שמר כתבה על "הגיטרה אל אבנים הוכתה ונשברה" כשהיתה בת 37, ויורם טהרלב כתב "תמה העונה, תמו נעורי" בגיל 45. אז נכון שחלפי הקדים את כל אלה, אך ראינו שהמחשבות והדאגות יכולות לבוא די מוקדם. ואולי היוצרים רגישים לכך אף יותר מאחרים.

הכי עצוב לי לשמוע בשיר את התחושה שהמשורר מרגיש שהתוכי נולד "להנעים פטפוטים", ושהוא רק "צעצוע בבית למען יוכלו ילדים לשחק". האם זה מה שהרגיש חלפי על עצמו?

על הלחן וההקלטות

ותחילה עוד תיקון טעות. השיר מופיע באלבום ששמו: "משירי אברהם חלפי". מעל הכותרת כתוב "אריק אינשטיין יוני רכטר". אבל זהו, השיר לא הולחן על ידי יוני רכטר. האלבום המכונן הזה יצא ב- 1988, יש בו 10 שירים שאריק אינשטיין שר מילים של חלפי, אבל שבעה שירים הם של יוני רכטר, ושלושה הם של מלחינים אחרים. אחד מהם הוא תוכי יוסי. התקליט הזה יצא ב- 1988, אבל שנתיים קודם הופיע תוכי יוסי באלבום "אוהב להיות בבית" שבו שר אריק אינשטיין את שיריו של... מיקי גבריאלוב.

משפחות חלפי ואינשטיין

לאריק אינשטיין היה יחס מיוחד לחלפי. הקשר החל מיום חייו השמיני. חלפי היה הסנדק בברית המילה שלו. הוריו של אריק אינשטיין וחלפי היו חברים טובים. 

בספר "זו אותה האהבה" שערך עלי מוהר, אמר אריק אינשטיין: "'העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה' גם אם אני אחיה חמש מאות שנה לא אוכל להביא משפט כזה". והוסיף: "אם אפשר היה לעורר אנשים ולהוציא אותם מהקבר ולהחזיר אותם, חלפי היה מועמד רציני ביותר".

ואם למישהו עוד היה ספק באשר לזהותו של התוכי יוסי, הנה עוד הוכחה קטנה. הקדשה על ספר שהעניק חלפי להמאירי. היא נכתבה ב- 1951 מצא אותה אספן הספרים אליסף רובינזון ופרסם לראשונה דוד אסף וכך כתב אברהם חלפי: " לאביגדור המאירי משוררי היקר, שאת שמוֹ שִׁבצתי כאבן-חן בשיר על התֻּכּי יוֹסִי. על יוֹסי זה אני חייב תודה לוֹ, כי הוא יוֹסי שלו ולא שלי."

ביצועים

ראשון כמובן, אריק אינשטיין.

גידי גוב ויזהר אשדות בתוכנית "לילה גוב" מ-1996

ויש כמה ביצועים בסגנון מזרחי. בחרתי בשמעון בוסקילה.