קפה אצל ברטה
לפני שבועיים נפרדנו מיגאל בשן, ואני מבקש לספר היום על אחד מלהיטיו הגדולים. גם כי זה באמת שיר ענק, אבל גם כי לפני כמה שנים התגלה "איך שיר נולד" וזאת הרי הכותרת שלנו.
אז השיר הוא קפה אצל ברטה. המילים, אהוד מנור והלחן... לא... לא יגאל בשן. נתן כהן. מלהקת הנשמות הטהורות. והסיפור בכלל לא הגיע אלינו ממי שכתב את השיר, אלא מאשתו, עפרה, שסיפרה זאת יחד עם מי שעליו השיר נכתב... צדי צרפתי.
שאלתי את צדי צרפתי: "עליך?" והוא הודה מיד: "כן זה עלי". זה קרה כשהיה עדין שחקן, ידעת שהוא היה שחקן? התחיל כבר בגיל 10, חסמבה, רומיאו ויוליה, שיחק בקאמרי, בהבימה, היה בלהקה צבאית, ושיחק אפילו, שמעון, במחזמר "שיער". אבל זה היה אקורד הסיום שלו. משם החליט לשנות כיוון ונכנס להתלבטויות והרהורים ועצבונות של חיפוש דרך.
ואז גילה שבבית מולו, ממש מעבר לרחוב, גרה קוראת בקלפים. פשוט הלך אליה ושאל מה יקרה איתו.
בתקופה הזו, סיפר לי, היה קרוב מאד לעפרה ואהוד מנור ובאחת משיחותיהם סיפר להם על פגישותיו עם הידעונית. שהוא מתיעץ איתה, שואל על העתיד, על מה שעומד לקרות לו, ואז פתאום עפה השאלה: "נו, והיא מצליחה לנבא?" וצדי אמר... "לא!".
שמעון, על זה השיר. לא על אחד שהולך למגדת עתידות, כאלה יש המון, מה שתפס את אהוד מנור נכתב בשורה: "אני הולך אל ברטה פעם בשנה, ובינתיים שום דבר לא השתנה". אז למה אתה הולך אליה? יש כאלה שהולכים לפסיכולוג, יש כאלה שהולכים אל הרב, שמעון, הכרתי אחת שהיתה הולכת למורה לנהיגה. עשתה 12 טסטים, לא עברה, אבל קיבלה כל שבוע יעוץ אישי צמוד. וצדי הלך אל רחל. את השם ברטה המציא אהוד מנור. הרי לא יכולה להיות מגדת עתידות רצינית שקוראים לה רחל. אני חושב שהוא גם החליף את הקלפים בקפה. שזה הרבה יותר רומנטי.
גם השיר ידע טלטלות וגם מזלות בסיומן אישר נתן כהן ליגאל בשן לשיר את השיר עוד לפני שהנשמות הטהורות פרסמו אותו וכל השאר היסטריה. הוא יצא ב- 1974 באלבום שנקרא כמו השיר "קפה אצל ברטה", כמה חודשים אחר כך הוציאו אותו גם הנשמות הטהורות.
נו, ואיך נגמר הרומן הזה עם רחל המגידנית? האמת היא שגם צדי הסתכל על זה די בחיוך. פעם הגיע אליה במתח גדול לקראת הצגה חשובה, היא אמרה לו שתהיה הצלחה גדולה, מילה של רחל זאת מילה, וזה היה פלופ. "וזהו – אמר לי - יותר לא חזרתי אליה".
בסוף מגדת העתידות בכל זאת צדקה במשהו, אמר צדי. היא אמרה לו ששחקן לא יהיה אבל ישאר במסלול מקביל. "אבל – הוסיף בחיוך – היה צריך להיות עיוור בשביל לא לראות שבדרך כלשהי אני אשאר על הבמה". גם בלי קלפים. או קפה.